בוכים על חלב שנשפך
לפעמים אין שום הבדל בין מדף הדיסקים בבית לבין מקרר הגבינות בסופר. סנונית ליס עשתה סיבוב בשניהם וזרקה את האמנים שהחמיצו כמו חלב מקולקל אבל נהנתה לטעום מאלה שהשתבחו כמו גבינה כחולה
חלב חמוץ
קולדפליי: קשה להאמין בכך היום, אך "Parachutes", אלבומה הראשון של קולדפליי, היה חביב למדי ועורר את הרושם שהלהקה הבריטית עשויה להתפתח לכיוונים מעניינים. ואולם, כל צליל ורעיון ששחררה קולדפליי מאז, הוכיח שכריס מרטין וחבורתו ממש לא נמצאים בסביבה כדי לעניין אתכם או את עצמם. האמנות היחידה שפיתחה קולדפליי עם השנים, היא זו המאפשרת לה לייצר כמויות גדולות מדי של שירי פופ מאוסים ושבלוניים. כל אלבום שהוציאה התאפיין בצליל שחוק ונטול חיים מקודמו. קולדפליי הפכה למפלצת מוזיקלית מהסוג הגרוע ביותר, מפעל המייצר בזה אחר זה שירים נפוחים וחסרי מעוף, שמסיבה עלומה נחשבים על ידי רבים לאיכותיים.
יו-2: שלוש מילים יתארו טוב מכל את נפילתה של יו-2: "The Joshua Tree". דבר שהוציאה הלהקה האירית מאז אלבום הפופ המכונן הזה משנת 1987 לא התקרב אליו. אחריו החל הצליל של יו-2 להתנוון, עד שהפכה לגרסה מוזרקת בוטוקס של קולדפליי. הלהט שאפיין את המוזיקה של הלהקה כמו נשאב מתוכה עם ההצלחה העצומה. מאז ג'ושוע, הלכו אלבומיה והפכו לסינטטיים ומשעממים. אמנם היו בהם להיטים מוצלחים, אך הרעב של תחילת הדרך התחלף בשובע בלתי נסבל כשגם אלבומם החדש והבינוני שיצא השנה לא הביא רוחות חדשות.
כריס קורנל: לעתים מספיק אלבום אחד כדי להחריב קריירה שלמה. קורנל נחשב בעבר לאחד הזמרים הטובים בעולם וליוצר איכותי. עם סאונדגרדן הוא הוציא חמישה אלבומי אולפן שמתחו את גבולות המיינסטרים האמריקאי, וגם שיתופי פעולה אחרים שלו, טמפל אוף דה דוג ואודיוסלייב היו איכותיים למדי וזכו להצלחה. כיוצר עצמאי הוא לא אכזב בתחילת דרכו. אלבום הסולו הראשון שלו "אוטופיה מורנינג" משנת 1999 אמנם לא זכה להצלחה מסחרית רבה אך הוא נחשב יצירת רוק מלודית יפהפיה. אלבומו השני היה פחות מוצלח, אך גם הוא לא רמז על הנפילה שעתידה לבוא. אלבום הסולו השלישי של קורנל, "Scream" שיצא באחרונה הוא כל כך גרוע, עד שהתגובה המתבקשת אליו היא "מה לעזאזל קורה פה?". תחת הפקתו המוזיקלית של טימבלנד שבר קורנל מקו הרוק האופייני לו ויצר תקליט אלקטרו פופ אקלקטי ותמוה הנופל מכל דבר ששמענו ממנו (או מיוצרים הרבה פחות מוצלחים). לא נותר אלא לקוות שבביקורו הקרוב בישראל יתמקד בחומרים ישנים.
רמי קלינשטיין: מישהו עוד זוכר שבתחילת דרכו של רמי קלינשטיין היו מי שקיוו שעשוי לצמוח לנו כאן בילי ג'ואל ישראלי? באלבומיו הראשונים של קלינשטיין עוד ניתן היה לשמוע בלדות מרגשות, אך בהמשך הן התחלפו בשירים מתחנפים כמו "תפוחים ותמרים". את הלהיט הסכריני הזה קלינשטיין לא הצליח לשחזר, אך למרבה הצער הוא ניסה לעשות זאת פעם אחר פעם באלבומים בינוניים. הסרט שנועד לשווק את אלבומו האחרון אולי היה חושפני, אך האלבום, "שיר חשוף", למרבה הצער, נעדר כל שמץ של אותנטיות או תעוזה. גם סיום נישואיו לא גרם לו להיחלץ מהבינוניות בה מדשדשת יצירתו.
גבינה כחולה
בריטני ספירס: רק לפני כשנתיים היה נראה שהכוכבת השנויה במחלוקת איבדה את הכל. מי שהחלה את דרכה במועדון מיקי מאוס והפכה לאלילת פופ עברה גירושים מסוקרים, התמכרויות לסמים ולאלכוהול, התקף סמי פסיכוטי במהלכו גזזה את שיערה ומאבק משמורת עקוב מדם שבסופו איבדה חזקה על ילדיה. נקודת השפל התרחשה בהופעתה בטקס ה-VMA של שנת 2007, במהלכה דידתה על הבמה בחזייה ובתחתונים כשהיא נראית מטושטשת. התקשורת, בתגובה, הפכה אותה לשק חבטות, לעגה לה והספידה אותה. אלא שבשנה האחרונה עשתה ספירס את הלא יאומן – היא השתקמה, נגמלה מחיי המסיבות ושיקמה את תדמיתה בכמה הופעות מלאות הומור עצמי בתוכניות בידור מובילות. מפתיע אפילו יותר הוא אלבום הדאנס פופ המצוין "Circus" שהוציאה בסוף 2008, שגרם לכך שלראשונה שיריה יהיו ראויים לתשומת לב ולפרגון.
פול אנקה: כבר כשהיה בן-16 שחרר אנקה את הלהיט "דיאנה". בהמשך הוא הפך לאחד מהזמרים והכותבים האמריקאים המצליחים של המאה העשרים שגם חתום על להיט הענק של פרנק סינטרה "My Way". אך למרות הצלחתו האדירה, עד לפני שנים מעטות נחשב אנקה לסוס מת בתעשיית המוזיקה. הוא השתקע בלאס וגאס, שם הרוויח הון ממופעי בידור נחותים, יצירותיו הגדירו מחדש את המונח "קיטש" והוא אף עשה את הגרוע מכל: דואט עם סלין דיון. אולם ב-2005 הפתיע האייקון כשהוציא את אוסף החידושים המצוין "Rock Swings"בו סיפק גרסאות כיסוי עמוסות סטייל בניחוח שנות החמישים ללהיטים כמו "Smells Like Teen Spirit" של נירוונה. אלבום שהוציא לפני כשנתיים המשיך את המגמה ובשניהם הוכיח אנקה שעם כל הכבוד להספדים, הוא עוד מסתיר כמה קלפים בשרוול, כאלו ששימשו פעם למשחק פוקר עם סינטרה.
מיכל אמדורסקי: הטייטל "זמרת" מתנוסס לצד שמה של המולטי טאלנט החטובה כבר זמן רב, אך לאורך שנים היא לא ממש הצדיקה אותו. היא לא ניחנה בקול עצום, מתוך שני אלבומים ואי.פי ששחררה, רק הסינגל "חייל שלי" חלחל אל התודעה, ניסיונותיה למתג עצמה כדיוות פופ לא צלחו ואפילו שאיפתה להופיע באירוויזיון לא התגשמה. אולם, את מה שלא עשתה האמביציה, עשתה פרידה. תהליך גירושין כואב ומתוקשר שעברה מבעלה למשך 14 שנה, אסף, עורר בה כנראה להט יצירתי רדום. ללא השתתפותו של האקס המוזיקלי, חברה מיכל עם יוצרים אחרים והוציאה את אלבום הפופ הראוי והחושפני "אשתו של". שיריה כובשים, לשם שינוי, את תחנות הרדיו והמצעדים. לראשונה בחייה מתקרבת אמדורסקי להצדיק את התואר "פופ סטאר".
יצחק קלפטר: אחד מהגיטריסטים, המלחינים וכותבי השירים הטובים שפועלים כאן כבר עשורים רבים חידש בשנים האחרונות את יצירתו, והתענוג הוא שלנו. בעברו הוא השתתף בשלל הרכבים (כוורת, הצ'רצ'ילים, צליל מכוון) ניגן את כמה מקטעי סולו הגיטרה הבולטים בפסקול המקומי והלחין שירים בלתי נשכחים רבים, ביניהם "לוקח ת'זמן" ו"שיר אהבה בדואי". אולם יצירתו של קלפטר הוקפאה כשבשנת 2000 נאבק בסרטן המוח. הוא עבר ניתוח קשה, נלחם על חייו, החלים, וחזר בהדרגה לפעילות מוזיקלית. לפני כשנה הוציא את "קצת דיפלומט" – אלבומו הראשון מזה כ-15 שנה. האלבום הבהיר שיכולותיו של היוצר המוכשר הזה לא קהו ושהזמן וההתמודדויות שעבר רק הוסיפו להגשתו. מאז הוציא אלבום הופעה עם מיטב שיריו ובאחרונה שחרר יחד עם אלון אולארצ'יק ואפרים שמיר את תקליט ההופעה המהנה "נפגשנו". אין ספק שמדובר בתקופה של עדנה מחודשת ביצירתו של הצ'רצ'יל.