סליחה שאנחנו חיים

בנדיקטוס יקר, שלום. בין מיסה בנחל קדרון, גיחה לבית לחם, מפגש עם משפחת שליט ושיחות עקרות עם מנהיגי המזרח התיכון, הצלחת איכשהו להסתבך איתנו. איך, איך לא זכרת לבקש סליחה? אתה יודע, עם ישראל יותר צדיק מהאפיפיור, הוא רוצה את הסליחה שלו כנה, ממש כמו בתא וידוי, כאילו היה מוותיקי הוותיקן. במקום להסתפק בעובדה שהאיש הכי חשוב בכנסייה הקתולית – שם, אתה יודע, יושבים גם כמה מכחישי שואה – קפץ ליד ושם, קשה לנו להדחיק ולסלוח כמעט כמו שקשה להגות סטס מסז'ניקוב.

ככה אנחנו, מיסטר פופ – עם שלא מאמין בטיפול קוגנטיבי כשהוא יושב על ספת הפסיכולוג, אבל סוגד ל'בטיפול' ולראובן דגן ואף פעם לא אכפת לו שמי שמסתתר מאחורי הדמות הוא אדם שהסניף את רוב מעברי החצייה של תל אביב. אז תבין, הבעיה היא שאתה גרמני וזה עדיין עושה ליהודים אלרגיה, גם אם נאצים דחפו אותך בכוח לתנועת הנוער של היטלר.

המוד דום

בעולם לא מתוקן, כשדייב גהאן סובל מסוג של קלקול קיבה – זה נותן לגיטימציה לבטל הופעות הרבה יותר ממות אביו של הקלידן. וכך, דפש פתחה חוב חדש מול היוונים, הטורקים, הבולגרים והרומנים (ובקיצור, כל הבלקן), בדיוק כמו שלפני שלוש שנים נפתחה חזית בין דפש מוד לקהל הישראלי שלה בעקבות ביטול ההופעה סמוך מאוד למועד קיומה.

הסליחה, אגב, איחרה מאוד לבוא, אבל לבסוף הגיעה במסיבת העיתונאים. אולי בגלל שהם לא גרמנים והופעה עדיין יושבת על מדף נמוך יותר מזה של השואה – סלחנו להם. אבל אז הם הופיעו ברמת גן והתברר שהשמחה היתה מוקדמת. לא בגלל שהם לא ביצעו את "Just Can´t Get Enough", אלא כי מרוב שהם סתמיים ולא מעניינים, הפער בין הביצוע להייפ המיוחצן שעטף אותם השאיר טעם רע מאוד (בפה, בתחת). אתה מבין, מיסטר פופ? הפופ מהאייטיז נהיה ביזיון.

21

כמו למהמר גרוע במיוחד של שולחן הקלפים, השבוע חילקו לנו על הכביש יד לא טובה. 21 הרוגים, בהם לא מעט ילדים, בדרך לעוד שבוע קטלני בהיסטוריה של הרגל על הגז בישראל. כן, שוב גז, מר אפיפיור, בדיוק כמו אצל הנספים בשואה שלא טרחת לבקש מהם סליחה. אבל בתאונות הדרכים אין כבר מי שיבקש סליחה ואין ממי לבקש סליחה. אס זוכה? קינג בוכה, ולהפך. 21 הרוגים, בלק ג'ק נטול רחמים, קלקול הקיבה של האספלט.

>>> לכל הטורים של "הכי בקטנה"