אח, יא WELL

יום העצמאות מציין יותר מכל את מה שהצליח העם היהודי בארץ ישראל ליצור ולייצר מאז קום המדינה ועד ימינו אנו. בעוד שרובנו עסוקים בלקנא בדשא המוריק של השכנים האמריקאים, ולהתבכיין על כך שקולטורה כמו באירופה אין ולא תהיה כאן, אנחנו נוטים לפספס את כל ההישגים - ויש רבים כאלו - אליהם הגיעו נציגינו היצירתיים ואת הטריטוריות שסימנו ישראלים בזירות התרבות המובילות בעולם. להיות אנדרדוג זה הכי אייטיז, הגיע הזמן שנתגאה במה שיש לנו. כי יש לנו.

>>> למרות המבטא, בגלל האותנטיות

יהיה נכון לומר שהוליווד אימצה אל חיקה ביתר קלות את התוספות הלטיניות (קרוז, היאק, בארדם ושות') כמו גם הצרפתיות (בינוש, דלפי, קוטליארד) כשאלו חיפשו אצלה מקלט. אבל כשמסתכלים מקרוב רואים שגם לנו אין יותר מדי סיבות להתבייש ומיטב הכשרונות הישראלים שגילו תעוזה וניסו לעשות את זה מעבר לים, הצליחו לעתים להגיע גם לתפקיד שאינו גופה/נערה 2 בבית קפה/עובר אורח במכונית כסופה. שחקנים ותיקים דוגמת חיה הררית, דליה לביא, וראובן בר יותם הצליחו - מי יותר מי פחות - לעבוד בשואוביז האמריקאי לפני שמישהו כאן עוד חלם על זה. ואז הגיע חיים טופול שכבש את העולם עם "כנר על הגג" והפך למגה סטאר ואף היה מועמד לאוסקר. המורשת שהשאיר אחריו ממשיכה להניב תוצאות עם שחקנים דוגמת מארק איווניר ויגאל נאור המוערכים, נעה תשבי, מיטל דוהן ומילי אביטל שהתגברו על המבטא ולא הפכו לאנג'לינה, אבל ייצגו בכבוד. אקי אבני (סלחנו על "24") ויאיר מרטון (אהבנו ב-"24") הביאו חתיכיות צברית למסך הקטן, והדור החדש והלוהט המונה בימים אלו את מורן אטיאס וגל גדות שמלהיטות עם לוק ואטיטיוד ים תיכוניים ממשיך לעמול קשה ולהוכיח לכל האנטישמים שאנחנו שם בשביל להישאר.

>>> והאוסקר הולך ל....טוב, אולי בפעם הבאה

ואם בהוליווד עסקינן, הרי שלא צריך להגלות את עצמנו לשם על מנת לכבוש את ליבם של חברי האקדמיה המכובדת לקולנוע. אמנם גם השנה פספסנו, אבל סרטים ישראלים עושים כבוד באוסקר כבר שנים, וההתרגשות שחווינו כולנו כש"ואלס עם באשיר" היה קרוב לפסלון היא לא דבר חדש. אין לנו תקציבים, אומרים שאין פה קולנוע אמיתי ותעשייה רצינית, היוצרים בקריזה ועדיין, עם מספרים לא מתווכחים: "סלאח שבתי", "השוטר אזולאי", "אני אוהב אותך רוזה", "הבית ברחוב שלוש", "מבצע יונתן", "מאחורי הסורגים", "בופור" וכמובן "ואלס", היו מועמדים כולם לפרס הכי נחשק בתעשייה - שלושה מהם זכו בגלובוס הזהב וארי פולמן זכה בערך בכל פרס וטייטל תחת השמש במהלך 2008. זה לא סקורסזה, זה שלנו.

>>> גיבורי גיטרה עם חריף

בעוד ארה"ב נהנית להתאבל על מוזיקאים מוכשרים שהלכו לעולמם, גם לנו יש לא מעט שמות של אמנים מוכשרים שמנת יתר של תהילה הובילה אותם לאבדון. אחד כזה, למשל, הוא הלל סלובאק, שאמנם חי בישראל רק עד גיל 12, אך עשה לנו כבוד לאחר שהקים עם חבריו ללימודים את הרד הוט צ'ילי פפרס. סלובאק הפך לסמל של הלהקה עד שמת ממנת יתר לאחר שהספיק להוציא עימה שני אלבומים בלבד. ישראלי נוסף שהתברג ללהקה פופולרית הוא ג'ין סימונס (שנולד חיים ויץ), בסיסט להקת Kiss, שעזב את ישראל עם משפחתו בגיל צעיר ולא רק שפיתח קריירה מוזיקלית מצליחה בארה"ב, אלא גם נודע בשל אחד האנשים עם הלשון הארוכה בעולם ורב שגל עמוס כיבושים. לצידם זכור גם את מייק בראנט כמי שפרץ את גבולות הארץ אך הוכרע בידי אור הזרקורים כשקפץ מחלון דירתו בפריז במהלך סיבוב הופעות מלחיץ.

לא מעט נציגים ישראלים שצברו אהדה בחו"ל שבו הביתה בסופו של דבר. ניתן למנות ביניהם את מינימל קומפקט בהנהגתם של ברי סחרוף, רמי פורטיס ומלכה שפיגל שחרשו את אירופה עד שהתפרקו ב-1988. במקביל אליהם, בז'אנר מוזיקלי מעט שונה, עפרה חזה המנוחה זכתה להצלחה בינלאומית שהתבטאה בנתונים גבוהים של מכירות אלבומים ואף הפכיתה לישראלית הראשונה שהיתה מועמדת לטקס הגראמי.

מישהי שממשיכה להצליח עד היום ובקרוב אף תייצג אותנו באירווזיון היא אחינועם ניני, שהחלה את הקריירה הבינלאומית שלה כשהתגלתה על ידי הגיטריסט פט מתיני, ומשם המשיכה לשיתופי פעולה עם סטינג, סטיבי וונדר, אנני לנוקס ומוזיקאים רבים נוספים מהשורה הראשונה. ואם זה לא הספיק, תמיד ייזכרו לה ההופעות מול האפיפיור יוחנן פאולוס השני והנשיא ביל קלינטון.

>>> סיפורים לשעת לילה מאוחרת

לאמריקאים היה את אד סאליבן, ג'וני קארסון, ג'יי לנו ודיוויד לטרמן. אחריהם הגיעו קונאן וג'ימי ופלפלו קצת את העניינים ואנחנו הסתכלנו, למדנו והפנמנו. ובכל זאת, מושג הלייט נייט בעגה המקומית הוא נזיל, גמיש ופסיכי לגמרי. יצפאן עשה את זה סטייל לנו, עם רקע מובהק של קומיקאי בעוד שליין עם היובש הציני חיפש לתעל את הלטרמן הניו יורקי שבו. למרות ההצלחה והרייטינג אנחנו אוהבים להמציא את הגלגל מחדש ואסף הראל היה זה שטרף את הקלפים של שעות הלילה המאוחרות עם הלייט נייט הציוני הראשון שבאמת הרגיש אחר, מקורי ולגמרי שלנו (תסלח לנו רוחמה אברהם). בין לבין התענגנו על אם כל ההזיות "חלומות בהקיציס" והפריקוול הלבנטיני ל"סקס והעיר" – "יחסים מסוכנים" שהפכו את השעות שאחרי הפריים לשיא האמיתי של יומנו.

>>> מפרמטים ת'הארד דיסק

המוח היהודי הקודח אף פעם לא מפסיק לעבוד. יש שמקנאים בנו על זה ויש את אלו, החכמים, שפשוט רוצים את הנתח שלהם בגאונות הציונית כי הם יודעים לזהות רעיון מבריק כשהם רואים אחד כזה. אל תקשיבו למלעיזים שיאמרו לכם שאנחנו מעתיקים כל דבר מאמריקה וצורכים תרבות זבל שכלל לא שייכת לנו. במקום זאת, הניפו בגאווה את דגל הייצוא שישראל מנפיקה לעולם הרחב עם פורמטים כחול-לבן שנמכרו לחו"ל. זה התחיל עם ארז טל ו"הכספת" שלו והמשיך עם שעשועונים נוספים כמו "מחפשים אהבה", "משחק מקדים" ו"נקמת המחוננים", ריאליטי כמו "היורש" ודרמות מקור כמו "מסודרים" שטרם הפכה לממשית, "האקס המיתולוגי" שכשלה וב"טיפול" המוערכת שזכתה בפרסים, באהבת המבקרים, וחשוב מכל – בעונה נוספת.

>>> חלום בר מימוש

חני פרי, מיכאלה ברקו, שירז טל, מעיין קרת, יעל רייך, מור קציר, אסתי גינזבורג – כולן מדהימות, כולן הצליחו ומצליחות בגדול בחו"ל וכולן מאה אחוז כחול לבן. ועדיין, כפי שיודעת כל טיירה, סינדי או היידי, ישנו קו עדין ודק העובר בין דוגמנית מצליחה לטאלנט. וכשמדברים במונחים של טאלנט בחו"ל, לא מתכוונים לחוזה עם קשת ופרסומת לספק אינטרנט, מתכוונים למה שהצליח לעשות הייצוא הכי לוהט שלנו מאז שקדי המרק. בר רפאלי, שהצליחה לנער מעליה את מטעני ומשקעי העבר והצבא כיוונה הכי גבוה שאפשר ופגעה. רומן עם אחד הכוכבים המצליחים והמצודדים ביותר בהוליווד לא הספיק לה – כי הרי לא מדובר כאן בקישוט על זרועו של איש. שער על גיליון בגדי הים המפורסם בעולם, תוכנית טלוויזיה שיקית בהנחייתה, הופעות בכל טוק שואו נחשב ביבשת וחינניות אין קץ הפכו את הכחול לבן הזה לחלום ורוד שהתגשם.

>>> סופרים פרסים

אז נכון, ישראל היא לא מעצמה ספרותית, לא בעיני עצמה בדרך כלל ובטח שלא בעיני העולם, אך למרות זאת היו לנו לא מעט סופרים מבריקים שהצליחו לפרוץ מעבר לגבולות העברית וגם לקבל על כך פירגון. המשמעותי מביניהם הוא ש"י עגנון, שלאחר יותר מחמישים שנות כתיבה זכה ב-1966 בפרס נובל לספרות. באותה שורה עומד גם עמוס עוז, שבשל כתביו זכה באינספור פרטים בינלאומיים, כשהשיא היתה מועמדותו לפרס נובל שבו לא זכה בסופו של דבר, אך יכל להתנחם בכך ששנתיים לפני כן קיבל את פרס גתה – השני בחשיבותו לנובל.

דוד גרוסמן אמנם לא זכה בפרסים מקבילים לאלו של עגנון ועוז, אך ספריו פורסמו לשפות רבות וזכו בביקורות משבחות, שבסופו של דבר שהובילו אותו פרסים אחרים וחשובים לא פחות, ביניהם פרס האחים שול שמוענק לסופרים המפגינים "עצמאות אינטלקטואלית ואומץ מוסרי", פרס אלייט וון קרז'ן האיטלקי, ובעוד לא מעט פרסים שרחבי אירופה וארה"ב.

השתתף בהכנה הכתבה: אלכס פולונסקי

>>> חזרה לפרויקט עצמאות 2009 ב-nana10