עכשיו דממה

משהו בטקס יום השואה האלטרנטיבי שנערך אמש בתיאטרון תמונע מעורר אסוציאציה של הצצה לטיפול פסיכולוגי. “ובכן”, מכחכח הפסיכולוג בגרונו, “ספר לי על אימך. כלומר, על השואה. כלומר, על אימך. שהיא השואה”. המטרה של הטיפול הפסיכואנליטי הקלאסי היא, באמצעות דיבור על הנוירוזות והסימפטומים, ללכת אחורה, לחשוף את הזכרונות החבויים, למצוא את הטראומה הראשונית. כאן התהליך הוא הפוך: הטראומה ידועה לנו, ודווקא הנוירוזות הן הנסתרות – אמנם כשלעצמן גלויות, אבל הקשר ביניהן לבין הטראומה עדיין אפוף עשן.

השואה משחקת כאן את הלא מודע, מציפה את השפה. למה באמת היא כל כך נפוצה בדיבור שלנו? "איך היה? שואה", “איזה נאצים הם", אסור להשוות, אסור להשוות. לא, זה לא זלזול, לא זילות השואה, אלו בסך הכל פליטות פרוידיאניות. תיאטרון תמונע עמוס עד אין מקום. צפוף כמו, אני לא רוצה להגיד איפה, דווקא כאן זה לא מתאים. אני בקהל ואני לא אמור לדבר על השואה, אני אמור להקשיב לה מדברת. אבל רוב הדוברים לא עושים עבודה טובה כל כך. קובי אריאלי מדבר על ההצלחה הויראלית של הסרטון "היטלר מחפש חניה", זה רעיון משעשע אבל הוא לא לוקח אותו לשום מקום מעניין. שרית סאבו מדברת על זכרון שואה בתרבות הריאליטי – היא מרגשת, אבל לא מייצרת אמירה משמעותית. ולמען האמת, זה טוב. זה מרגיע אותי. כי הטקסים הממלכתיים מגמגמים באופן מביש כבר שנים, ואם בטקס יום השואה האלטרנטיבי הייתי מוצא פתאום אמירה רהוטה, משופשפת, משהו היה מרגיש מוזר לחשוב שהנה – אחרי כל כך הרבה שנים של חיפוש, מצאנו את הגאולה בתיאטרון תמונע. אז לא, היא גם לא שם.

כמו בטיפול פסיכואנליטי, נתנו לדוברים את מילת הטריגר ומכאן התת מודע שלהם כבר נשפך. ההקשר ליום השואה מקבל פן מלאכותי, השואה עצמה לא צריכה הקשר. היא כבר בפנים. ולכן כל אחד מדבר על מה שמדאיג אותו באמת: אריאלי על הומור, אמיר אוריין על הכיבוש ועל סרבנות מצפון, וניר ברעם, אי אפשר באמת להבין מה הוא רוצה. אולי זה בגלל שלהציץ לטיפול פסיכואנליטי רק נשמע מפתה. בסך הכל, כשאנחנו מדברים עם המטפל שלנו אנחנו לא כל כך מעניינים. ואנחנו גם לא אמורים להיות "מעניינים". אנחנו מדברים בשביל עצמנו, בתקווה שזה ישקם אותנו לפחות באופן חלקי.

אז אין אמיתות חדשות עבור קהל הנוכחים בתיאטרון תמונע בערב יום השואה. האירוע נראה דווקא יותר משמעותי בשביל אלו המשתתפים בו שזכו להחזיק לכמה דקות את המיקרופון, וגם בזה אסור לזלזל. כן, טקס יום השואה בתמונע היה מבולבל, מועד, אבוד. אבל הדבר הכי עוצמתי בו היה דווקא הכשלון שלו. כי השואה הזאת, אפילו על הטקסים שלה אי אפשר לכתוב כמו שצריך - אז לך תכתוב עליה עצמה, לך דבר עליה בכלל.