רובין אהוד

מותו של אהוד מנור לפני ארבע שנים היה לא רק הליכתו של האדם, אלא היווה במובנים את סופו של עידן הפזמונאות. במשך קריירה שארכה כארבעים שנה, הספיק מנור לכתוב מעל אלף שירים לעשרות אמנים ופרויקטים. מה שמדהים יותר מכל בכמות האסטרונומית הזו, הוא שחלק גדול משיריו נכתב באופן שמותאם אישית למבצע היצירה. אמנים רבים ניצלו את שירותיו בדומה לצופים משועממים שמשתמשים היום בשירותי ה-V.O.D – לחנן יובל נולד בן? תוך זמן קצר כתב מנור עבורו את "דור", דבר דומה קרה עם "גלי" עבור נועם קניאל, ומיותר לציין את השירים שכתב לסרטים "הלהקה ו"השוטר אזולאי". היופי שבדוגמאות האלה, רק דוגמאות, הוא הדיוק שבו מנור קלע למטרה, כאילו שהשירים כבר היו אצורים בנשמתו והוא מצידו רק חיכה שיגיע הדורש.

בשני העשורים האחרונים, נראה שהפזמונאות החלה לעבור תהליך של הכחדה. הכתיבה ברובה נהייתה אישית וצעירה יותר ומי שעדיין מופיעים ברזומה שלו שירים שנכתבו למטרות טקסיות-ממלכתיות או מסחריות, עושה זאת כעבודה מהצד לצורך השלמת הכנסה או הרחבת הרפרטואר, וגם אז, במרבית המקרים, מדובר בשירה, טובה לעיתים, אך לא בפזמונאות מוצלחת – שירים שתוכלו להעמיס על האייפוד לנסיעה באוטובוס, לא בטוח שתשלחו אותם לאירוויזיון.

רוב המאזינים, ולאו דווקא הצעירים שבהם, ויתרו על האפשרות להתאחד מול "אין לי ארץ אחרת" ודומותיה, ומעדיפים להסתפק במשחקי מילים פתטיים כמו "בינונימי", שבאופן סימבולי להחריד משמשים כתקיעת מסמר נוספת בארון הקבורה של יצירה לירית ארצישראלית. אבל דווקא משם, מנקודות השפל, צומחים פרויקטים מרשימים שלא נותנים למילים לגווע. זה התחיל, למשל, עם "פרויקט שירי רחל", שבו הולחנו והושרו שיריה והמשיך ב"בללי/רביץ/רביקוביץ'", בו אבי בללי (נקמת הטרקטור) ויהודית רביץ הלחינו חלק משיריה של המשוררת דליה רביקוביץ' המנוחה.

למרות המחסור בפזמונאים מוכשרים, או בכלל, בכותבים שישאפו להגדיר את עצמם ככאלה, המוזיקה המקומית נמצאת בפריחה שמקורה בעיקר בשוליים שנמשכים למרכז. בין האמנים המוכשרים שלא עוברים סירוס על ידי הלייבלים הגדולים בכדי להיות מחוברים יותר לקהל הרחב, מסתתרים כותבים כמו נעם רותם, בני בשן ועמיר לב, שאומנם לא יקחו אותנו לשום תחרות זמר, אבל ישאירו אחריהם טביעת אצבע מרגשת שגם בעוד עשרים שנים תעניק למאזינים את היכולת להבין איך זה הרגיש כאן ועכשיו. סביר להניח שאהוד מנור לא יכל לבקש יותר מזה.