סרט קצב באורך מלא

ללבוש חליפה, להראות ייצוגי ולהשתדל לדבר כמה שפחות, זו הגדרת תפקידו של נשיא מדינת ישראל בקווים כלליים. התעסקות לא הולמת עם מנהלת הלשכה, לעומת זאת, אינה נכללת ברשימת הפעילויות המומלצות. קלינטון ומוניקה אמנם נתנו בזמנו שואו יותר סקסי ועסיסי, אבל במדינה בה המילה "פרשיה" נקשרת לרוב לטובות הנראה, ג'ובים למקורבים ובתים ברחוב כרמיה, כשיש סוף סוף קצת ג'וס, אנחנו מסתפקים במה שיש. בזמן שקצב מתכונן לסיבוב המכריע במשפט שישגע את המדינה, שלפנו כמה סרטים שיעבירו לו את השעות הקשות, יגרמו לו להרהורי חרטה ואולי ישכנעו אותו לחזור למוטב.

"הנאשמים" (1988)

עם כל הכבוד לא' המפוקסלת, אבל המלכה האם הבלתי מעורערת של טייפ קאסט הקורבן הנקמן היא ללא ספק ג'ודי פוסטר, שמככבת ב"הנאשמים" כנאנסת שנלחמת כנגד כל הסיכויים להוכיח את צדקתה. למרות שמשרד התיירות הוא לא בר סליזי ואפלולי ושולחן הכתיבה הנשיאותי הוא לא מכונת פינבול רעועה, אין ספק שקצב ילמד דבר או שניים על הצפוי לו מסצנות בית המשפט בסרט. אנחנו מבטיחים לא להלשין אם הוא יחליט להיות בעד הרעים.

"פרוסט ניקסון" (2008)

להתפטר בבושת פנים זה לא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לנשיא כפי שמוכיח פרנק לנג'לה בתפקידו כנשיאה המושמץ של ארה"ב בסרט "פרוסטניקסון", ולמרות שלמיטב ידיעתנו קצב הפגין ריסון בכל הנוגע לקופת המדינה (לפחות שם הוא התאפק) אין ספק שהוא יוכל למצוא הרבה נקודות דמיון בין מצבו כיום למצבו של טריקי דיק לפני שלושים שנה. השאלה הנשאלת היא מי יזכה בפרס אופיר בסופו של דבר בסרט המבוסס על המשפט?

"לכשכש בכלב" (1997)

אם הוא רק היה חושב על זה בזמן. כששערוריית מין מאיימת להכתים את שמך הטוב – צא למלחמה (גם אם תצטרך לשכור מפיק הוליוודי שימציא אותה). זהו החוק הבסיסי אותו מיישם רוברט דה נירו בסרטו של בארי לוינסון, צפיית חובה עבור כל בעל שררה שקצב כנראה החמיץ. למרות שבעצם, מה היה כל הסיפור הזה בלבנון לפני שנתיים וחצי? זה באמת היה נראה קצת מאולץ.

"חומות של תקווה" (1994)

אז נכון, קצב הוא לא בדיוק פרידמן, אבל צווארון לבן זה צווארון לבן וכמו שאנדי דופריין (טים רובינס) מגלה ב "חומות של תיקווה", בכלא פקידים בכירים לא מקבלים יחס מיוחד. תקראו לזה צדק פואטי או עין תחת עין, אבל קצב החיים של קצב עומד להיות קצת שונה אחרי שהסבון יפול לו בפעם הראשונה, וכדאי שהוא יתחיל לחפור אם הוא לא רוצה שבמשפט הבא הוא יהיה בצד המאשים.

"המשפט" (1962)

ואם הוא לא אשם? ואם א' סתם רוצה תשומת לב? ואם האזרח משה ק' מואשם על לא עוול בכפו כמו בספרו המפורסם של פרנץ קפקא? במקרה כזה האדפטציה של אורסון וולס לספרו של הפקיד הצ'כי הפרנואיד יכולה להיות חוויית צפיה מאלפת עבור הפקיד הישראלי המטריד.