מהפך: האוסקר בידינו

ארי פולמן, שלום. בדיוק כמו בפסקול הסרט שלך, גם זה לא שיר אהבה. 'אני לוזר?', אתה אמור לשאול את עצמך אחרי שגרפת הלילה את פרס הסזאר הצרפתי, פחות משבוע אחרי שאכזבת אותנו בדבר האמיתי, טקס פרסי האוסקר. איך הגעת עד לפרדס, דרכת על השטיח האדום, נשמת את אותו החמצן שאנג'לינה ג'ולי לקחה לריאות, אבל לא זכית לקטוף את הפרי, פרי הגליל, הפסלון המוזהב, כי המפעל נסגר, הבנק סגר, הכוח נגמר והלב נשבר. יצאת חומוס, פולמן. אולי נגד הרובוט המרגיז והפנדה הבועטת היית מצליח לעשות משהו. אולי לעשות סרט מצויר על מלחמת לבנון זה כמו לעשות סרט פורנו עם תינוקות.

ואולי סתם כל הוליווד האלה אנטישמים. אולי אחרי מריה של שליין ומוחמד של בשבקין, גם לנו נגמרו הניסים. ואולי לא מתאים לך טוקסידו ואתה צריך להיות כאן, עם כל היוצרים שנאבקים, שורפים צמיגים, מפגינים מול הזכייניות ומתפרצים לשידור. אולי, למרות שהצגת אותנו ב'ואלס עם באשיר' באור שלילי – עם סברה ושתילה, הטנקיסטים שרומסים מכוניות בביירות והפקרת פצועים בשטח - אתה לגמרי משלנו.

הפירות הרקובים

יוצרים איכותיים ועובדי 'פרי גליל', שלום. פרס התסריט הטוב ביותר שייך כמובן ליוצרים, על המקוריות של פריצה לאולפן "היום שהיה" באמצעות כרטיס של עובדת שפוטרה. גיא זוהר זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בעיקר תודות לאימפרוביזציה משובחת ומעוררת הערכה גם כשנדרש ממנו לעשות תפקיד אופי לא פשוט. לעובדי המפעל, בזכות הצמיגים השרופים והוצאת שלטי 'לחם עבודה' מהבוידעם, נותר לבנות מדף בשביל הפרס היחסית זניח, זה של האפקטים המיוחדים. מקסימום הסרט הזר הטוב ביותר, כי היא נראית כמו תחרות של מישהו אחר בדרך לכינוס נכסים או אור ירוק לנושים.

בזמן שפועלי חצור נתפסים כמסכנים, תסריטאי תל אביב נתפסים כמפונקים. הם מעוררים אנטגוניזם, כי 'שיפסיקו להתפנק, נו, שילמדו מקצוע נורמלי, כמו אריזה'. האם היוצרים יכולים להלין על מישהו מלבד על עצמם? הרי לא מדובר ביוצרים של 'עמוק באדמה', 'הסופרנוס', "אבודים", או אפילו 'טיסת הקונקורד', שלא לדבר על כך שלא תמצאו שם דוסטויבסקי, וגנר או שייקספיר. אבל מה שמטריד הוא שאנחנו רואים אותם שם ולא מבינים שזה בעיקר סימבולי. אם קופרמן, רייף, בובליל ובשבקין היו פורצים לאולפן של גיא זוהר, סביר להניח שההפרעה היתה מלווה בצלמים, ילדות בנות 14 ובאזז גדול בהרבה. אבל מי בכלל זוכר את הגלובוס והסזאר? תביאו לנו כבר אוסקר.

ואלס עם רבין

שמעון פרס, שלום. הנאום שלך ביום השבעת הח"כים השבוע, היה נוגע ללב. לכל מי שפספס, זה נשמע פחות או יותר כך: 'אני שראיתי את דוד בן גוריון מכריז על מדינת ישראל, אני שנתתי את הקיו לבניית הכור האטומי, אני שהייתי שותף מלא בתהליכי מלחמה ושלום' וכו'. הנאום היה ארוך ומייגע, אבל בהחלט מרגש. 'אני ואני ואני', 'הייתי והייתי והייתי'. ואין ספק שאתה. ואין ספק שתהיה שם עוד הרבה שנים. וכשהגעת לשורה שמזכירה את רבין, אפשר היה להיזכר בזוגיות הזו שלכם כל הדרך לשלום, גם ברגעים שבהם נתפסת כחתרן בלתי נלאה, גם ברגעים שבהם נראיתם כמו זוג כל כך לא מתאים וגם ברגעים שבהם רקדתם ואלס דמיוני וגמלוני בכיכר שהיתה של מלכי ישראל. עד שמפעל החיים שלכם נקטע לך מול העיניים.

לכל הטורים של "הכי בקטנה"