ללכת על המים או בין הטיפות
המערכונים שעסקו בישו ומריה אצל ליאור שליין, עוררו סערה בקרב אחינו הנוצרים. בזמן שליבי בגנו נחרדת ומצטלבת, פיני אסקל מוותר על הסעודה האחרונה ומדלג לקינוח
לא היחידה שמבינה קתולית / ליבי בגנו בצד של הנוצרים
ליאור שליין תמיד היה צריך להתאמץ על מנת להצחיק. גם כשישב בפאנל המבריק של "משחק מכור" נדמה היה ששליין, בניגוד לקולגות, לא שולף מהשרוול אלא מחשב ומתכנן כל מילה, כל פאנץ' וכל עקיצה, כדי לא להישמע כמו סטנדאפיסט מתחיל בקאמל. ותמיד, אבל תמיד, המאמץ הניכר הזה חיבל בבדיחות שהוציא מקצה לשונו כשההומור הפך לקהה מתוצאה מליטוש יתר.
סדרת המערכונים הלועגת לנצרות שרקח שליין בתוכנית הלילה שלו, עוררה עליו את חמתה של דת שלמה, לא פחות, ומהווה דוגמה מוקצנת ולא משעשעת בעליל לניסיון להצחיק בכוח ולבעוט במקום בו אפשר רק לעקוץ בקטנה. אז נכון, ישנו ארכיבישוף בוותיקן שמכחיש שואה מתחת לכל עץ רענן – אז מה? גם מל גיבסון, אביו וכל משפחת גיבסון לדורותיה הם חבורה של אנטישמיים, מכחישי שואה וחרא של אנשים באופן כללי. פרופסורים, סופרים ועוד אנשים רבי מעלה והשפעה בעולם כולו חושבים שבמקלחות זרמו מים ושהעבודה אשכרה משחררת.
זה מרתיח את הדם, על כך אין ויכוח, וסאטירה היא תרופה נחוצה במצבים שכאלו. אז מהו בכל זאת חטאו של שליין שהחליט כי "כל יום מכחיש מישהו אחר בוותיקן את השואה", למרות שמדובר רק באיזה כומר מטורלל ותאב כוח? בחוסר היכולת להבחין בין פרות קדושות מטאפוריות לבין כאלו אמיתיות. וכן, עדיין יש כאלו. אצל ההם, נו הפרימיטיביים – אנשים מאמינים. לתקוף כמה מהאמיתות המוחלטות של הנצרות ולטעון שישו היה מטחנת אוכל שנאבק בהשמנת יתר ולכן אין סיכוי שהלך על המים ולקרוא למריה הבתולה "שרמוטה שהתעברה בגיל 15", זו הדרך הקלה החוצה. בלי יותר מדי תחכום ומחשבה יצירתית, כמו קוף שמשליך את צואתו על המבקרים בגן החיות ונקרע מצחוק.
חופש הביטוי כבר מזמן אומר שהכל מותר ואין פרה, כבשה או תרנגולת שאי אפשר לשחוט. אבל נסו לדמיין את עצמכם מזפזפים ללייט נייט של לטרמן ורואים שם מערכון עם איזה איש נכלולי עם אף ממש גדול, שמרמה את כל העולם בכספים וסועד להנאתו על בשרו הרך והנימוח של ילד. ילד נוצרי.
סועד מי שסועד אחרון / פיני אסקל בצד של שליין
יפה להם, לנוצרים. פתאום, כשמישהו נותן ביס בלחם הקודש, הם יודעים היטב להיאחז בגלימתו של האפיפיור ולפצוח בקינת "אכלו לי, שתו לי". אבל איפה היו אותם נוצרים חביבים כשהבישוף ריצ'רד ויליאמסון טען שלא מתו שישה מיליון אלא כולה 300 אלף, או כשעלו לו הגזים מהקינלי למוח כשאמר כי בכלל לא היו גזים בשואה? יכול להיות שבדיוק דפקנו אותם בטבריה עם בקבוקי המים וגלויות הכנרת בתקופת פוסט חג המולד.
סביר להניח שרובכם לא היה באושוויץ פיזית כדי לזהות אם היה זה ציקלון בי או שסתם היטלר אכל יותר מדי שעועית, וגם אין לנו מושג אם היהודונים שרטו את הקירות בציפורניהם או שסתם היה סייל מטורף של ג'ינסים ששכבו על המדפים וגרמו לכולם להיאבק על מידה 36, אבל תודו שיש לכם תחושה קלה שיד ושם – זה אמיתי. בקיצור, אלה לא הכלב והיהודי מאותו שלט 'אין כניסה' שאכלו למר ויליאמסון את שיעורי הבית.
אבל שליין עשה, ועוד איך עשה, את שיעורי הבית. השבוע הכרתם את שליין המטביל. ולא רק שהטביל, הוא גם הטביע. ולא רק שהטביע, הוא גם הוריד עליהם את המים. ולא רק שהוריד את המים, הוא אפילו לא טרח לנגב. ורק אז, כשהם צפו באסלת הסאטירה היהודית ובניגוד לאביהם הרוחני לא כל כך הצליחו לצוף, רק אז הם יצאו מכל החורים והביעו את מחאתם הקולנית.
וגם אם המחאה הקולנית של הנוצרים היתה צודקת – והיא כל כך צודקת, כי ברור אפילו לשליין כי אין מקום לאמירה כוללנית שכזו בגלל אי אילו התבטאויות אומללות של בודדים – אם תיזכרו בכל עלילות הדם של פעם ובאנטישמיות שפושה בעולם גם היום, יהיה לכם קשה שלא להעלות חיוך כל אימת ששליין מפקפק בבתוליה של מריה וביכולות הגלישה של ג'יזס כרייסט. ולו רק בשביל להראות לניצולי השואה שנאלצו לשמוע את הוויליאמסונים הנלוזים, כי יש מלחמות שבהן אנחנו לא פחות חדים מהוותיקן. קוראים לזה סאטירה.