עונג שבץ
עם עלייתה של "90210" כותבי nana10 נזכרים באמה הרוחנית, שעשתה להם נקיפות מצפון בניינטיז, ומתוודים על הגילטי פלז'רס הכמוסים ביותר שלהם. בבקשה, אל תספרו לאף אחד
איטס בריטני, ביץ' / אלכס פולונסקי בהאזנות סתר לגב' ספירס
אחרי שהצהרתי על כך שלהקות כמו MGMT ו-The Teenagers עשו לי את השנה שעברה, קצת מביך להודות שלפעמים אני בכלל מעדיף להעביר צעידה בקינג ג'ורג' עם איזה אלבום של בריטני. התחלתי לחבב את המוזיקה שלה אחרי שב-2007 יצא Blackout שהתברר כאלבום לא רע (ביחס לבריטני, ובכלל), עד אז היחס שלי כלפיה לווה בבוז או באדישת מוחלטת, להוציא את התקופה בה
"Toxic" המעולה נחרש בתחנות הרדיו –מלבדו, היא לא הביאה עימה שום בשורה מוזיקלית, לא בפן שגורם לך לרצות לרקוד, ובטח שלא מבחינה איכותית.
בשלב כלשהו ההתלהבות מכל מה שבשוליים מתחילה כבר להשפריץ מהפופיק ונוצר צורך להיאחז באיזו פיסת טראש. זה מכה בתוך התת מודע, יש בריטני ברדיו אבל אתה לא מעביר תחנה; למחרת אפילו לא אכפת לך שטוחנים אותה בפלייליסט, שבועיים אחר כך כבר הורדת כמה אלבומים שלה. השיא מגיע לשיא כשאתה הולך למסיבה ענקית שחוגגת את השקת Circus, האלבום האחרון שלה, שם כבר אי אפשר להסתתר, ברגע שעברת את רחבת הכניסה – אתה גמור, כולם יודעים למה אתה שם. מצד שני, גם אלה שתמיד הסתירו נמצאים איתך באותו חלל ורוקדים לצלילי אותה מוזיקה שברוב המקרים מהווה חילול של כל מה שאי פעם החשבת כראוי להכנס לתקליטייה הפרטית שלך.
אני בוכה בשבילך, ג'וני / ענת זהר בקראש על "נער שוליים"
אני לא יודעת אם זהו התלתל על מצחו של ג'וני דפ, הכרס המשתפלת של פפר, הציצי המשולש של רונדה או פרצופה של "פרצופה", אבל קשה לנסות לשחזר את מספר הפעמים שצפיתי במיוזיקל הנעורים הקאמפי של ג'ון ווטרס "Cry Baby" שתורגם במזרח תיכונית ל"נער שוליים". את הפעם הראשונה אני זוכרת היטב: היה זה עת פרצה הטלוויזיה בכבלים לבית הוריי בשנות התשעים המוקדמות, כשהסרט שודר בערוץ הסרטים 4 הישן והטוב, גילטי פלז'ר בפני עצמו. ממש כמו אליסון ורנון וויליאמס (איימי לוקיין), אהובתו הגיקית של ג'וני דפ בסרט, גם אני חוויתי את הנשיקה הראשונה באותו לילה על הדשא בבולטימור, רגע לפני שריפת האופנוע של כוכב הרוק המתבכיין על ידי חבורת החנונים. התדפקתי על שערי בית הכלא, אספתי את דמעותיי אל תוך כוס וגמעתי, והפכתי לנערה מתבגרת בוערת מתשוקה שיותר מעשר שנים אחר כך, עדיין שורפת אותי מבפנים בכל אזכור של קריי בייבי ווקר.
קלוריות או לא להיות / סנונית ליס מכורה ל"The Hills"
אני ידועה כבחורה שלא מסתפקת במועט ועל כן, למה עליי לבחור בין ריאליטי מתוסרט לבין סדרה על חייהם של צעירים אמריקאים וטחונים, אם אפשר לשלב בין השניים בצורה הגרועה, ועם זאת הטובה ביותר? בשבועות האחרונים השתלטה על חיי "The Hills" סדרת ריאליטי מבית MTV המתעדת את חייה הבלונדיניים של לורן קונראד – בחורה אמריקאית ממוצעת לחלוטין, למעט העובדה הטריוויאלית שתכניות ריאליטי עוקבות אחרי חיה מאז שהייתה בת-16. את מה שהתחילה ב"לגונה ביץ'" המשיכה בגבעות של הוליווד עם התמחות במגזין ב- Teen Vogue.
אבל העיסוק העיקרי והמעניין באמת של לורן, הוא התכסחויותיה המתמידות עם חברותיה – כולן, במקרה, יפהפיות אמריקאיות שדופות ומאובזרות בנות עשרים, בעלות קריירות חלומיות. לורן וחברותיה אוהבות, שולפות ציפורניים, מסתבכות עם הבנים הלא נכונים, רבות, מרכלות ואז נופלות זו על צווארה של זו, כמו שרק בנות (שמקבלות 75 אלף דולר לפרק) יכולות.
אז נכון, "The Hills" נראית מתוסרטת עד כדי גיחוך, נושאת פסקול קיטשי וגרוע ועמוסה בתוכן שיווקי. ועדיין, מדובר מזון מהיר למוח - חטא מתוק ומופלא, חסר כל ערך תזונתי אך מפוצץ בקלוריות. מהנה עד כאב וממכר מצפייה ראשונה.
יש פרפרים בגטו / עמית קלינג חולם בספרדית עם סייפרס היל
אם הם עוד היו אהבת נעורים שלי, היה אפשר להגיד, דיינו, שומר להם חסד על שנים שחלפו. אבל היפ-הופ התחלתי לאהוב רק אחרי התיכון, ולסייפרס היל הגעתי רק כשהתגברתי על הסנוביות שהגבילה אותי להיפ-הופ אלטרנטיבי/נסיוני בלבד. אז מה, למען השם, אני מוצא בהם? אני עצמי לא יודע. ספרדית אני לא מבין, הקשר היחידי שיש לי לגטאות זה המשפחה של סבא, ועיקר הצרות שהיו לי עם המשטרה קשורים ליחס האגבי שלי להגבלות מהירות על כבישי הארץ.
ועדיין, כמעט יום ביומו אני אוכל את עצמי על כך שלא הלכתי להופעה שלהם בארץ. חבר אחד, שהמליץ לי לוותר, אמר "נו, הם יעשו את Insane in the Brain – ואז מה תעשה?”. במקום להנהן כמו אידיוט, הייתי צריך להגיד לו, “אקפוץ כמו טמבל גם בשאר השירים". כי ככה זה סייפרס היל: אולי כל השירים שלהם כולם נשמעים כמו אותו אחד, אבל לפחות זה שיר ממש ממש טוב. חוץ מזה, בלהיט הכי גדול שלהם הם מסמפלים את דאסטי ספרינגפילד. השתכנעתי.
תאמינו או לא / ליבי בגנו סוגדת ל"סיפורי הוליווד"
החיבה שלי לסלבס, לחייהם ולסודותיהם הכמוסים ביותר התוותה באורח פלא את מסלול חיי כשהפכתי את התחביב הגדול ביותר שלי לפרנסה. מעבר לרכילות צהבהבה ופפראצי לא מחמיא, אני מרותקת מההיסטוריה של הכוכבים, מההתחלות, הקשיים, הנפילות, ההתרסקויות, הסמים, מכוני הגמילה והחזרה לפסגה או המוות מלא העליבות – תלוי מי האובייקט. לכן, "סיפורי הוליווד", תכנית המופת (ואני משתמשת במילה הזו במלוא הרצינות) של ערוץ !E היא מעבר להתמכרות עבורי.
אני מניחה שיש לא מעט אנשים שסיפור חייהם של ג'ק ניקולסון או מריל סטריפ עשוי לעניין אותם, אבל אני, תנו סלב סוג ז' שזהר באייטיז, התמכר להירואין ולסקס קבוצתי עם כוכבות פורנו וכבשים ומת בקיא של עצמו באיזו סמטה בברוקלין, והנאתי כפולה ומכופלת. כל שידור חוזר, בכל שעה הזויה של הלילה, אם "True Hollywood Story" משודר, אני שם. קורי פלדמן החננה מ"אני והחבר'ה"? מעולה. הילדים הנרקוטיים מ"על טעם ועל ריח"? תענוג צרוף. שחקנית פורנו שיצאה עם צ'רלי שין ואין לי מושג מיהי ומה תרומתה לעולם השואוביז? נראה לי שליבי החסיר פעימה.
הניסיון המקומי שנקרא "דוקוסלב", לשחזר ולמחזר את הצלחת הפורמט, לא רק שלא צלח, הוא לא פחות ממביך. ב"סיפורי הוליווד" מצליחים לקחת את סיפור חייו של האדם המפורסם בתבל וגם את זה של שחקן עבר נשכח, בלוי ובזוי ולהפוך אותם לשעה וחצי מרתקות מאין כמותן. ראיתם כבר את הפרק עם הקללה של שחקני "פולטרגייסט"? זה מאסט.