איווט את המציאות

רגע לפני שפרצה כאן מיני מלחמה ושבועות ספורים טרם קביעת מותו הסופי של השמאל, זעקו יוצריה ואמניה של ישראל 'חמס' – על הכסף שלא מוזרם לעברם, על הבחירה בז'אנרים נחותים ועל רציחתה האיטית אך ממוקדת של התרבות הגבוהה.

ניסו להסביר להם שהעם מצביע ברגליים. הוא רוצה לראות דם, קרביים, אנשים שמתחרים מי יאכל חולדה מהר יותר ואיזו רווקה תשפיל את עצמה יותר על מנת לזכות בליבו של פלייבוי תורן ותאב פרסום. העם רוצה את זה במנות גדושות, בפנים, בדחיסה – עד שייצא לו מהחורים וישפריץ לו מכל נקבובית. העם רוצה מישהו שידפוק על השולחן, ירעים בגרונו, ינעץ בו מבט רצחני.

אותו עם ממש – זה שבעידן המודרני של אינספור אפשרויות, אפילו בשלט, בחר לכוון הכי נמוך והכי בוטה – הלך לקלפי לפני יומיים ואימץ בטבעיות את הלך הרוח שכבר מזמן ויתר על אלטרנטיבה שפויה, מתונה ומרוסנת יותר. אלטרנטיבה למה? לאמנות, ספרות, טלוויזיה, לתרבות צריכה כוללת. כמו שיש "אמריקן איידול" ויש "אפקט הפחד" – כך יש שמאל-מרכז-ימין מתון ויש ליברמן.

אין בכך כל כוונה לרמוז כי ליברמן אינו מחזיק בביתו מדף ספרים עשיר, מדיר רגליו ממחזות בתיאטרון גשר ועושה עצמו חולה כל אימת שמישהו מזמין אותו למוזיאון. באותה מידה, כמובן, לא כל מי שממצבים את עצמם בצדה הימני של המפה הפוליטית הם סמל לחוסר סובלנות, התבהמות וברבריות; בכל חברה ובכל סל ניתן לאתר תפוחים רקובים. מה שכן, אנחנו עם מיליטנטי שמחפש כל הזמן את האחד שיביא את הבומבה לפנים. אז הנה, קיבלתם.

במקום לנסות למצוא את הכישרון, הדיאלוג והמקביל אצל בני הדודים, בחנו את עצמכם מכמה ערבים תושבי ישראל תוכלו לשלול זכויות ב-30 שניות, שחקו ב"הישרדות: טייבה" או "המרוץ לטרנספר". העיקר שיהיה אקסטרים, קיצוני, מפחיד, עם זקן ומבטא כבד. פתק קטן וזה שלכם.