ואלס עם הנכים

מכירים את זה שאתם רואים אדם בכיסא גלגלים שמנסה לעלות על המדרכה פעם, פעמיים, שלוש, ומיד מנקבת לכם במוח הדילמה – האם לתת לו יד ובכך להסתכן בשרשרת נביחות בסגנון 'אני נראה לכם נכה?!' זועם במיוחד, או שעדיף בכלל לאפשר לו להתמודד עם הבעיה מתוך רצון עמוק למנוע ממנו את ההשפלה ובכך להסתכן בשרשרת נביחות בסגנון 'הנה, עוד סוציומט מאדר פאקר מתעלם מהנכים'.

קמפיין הנכים בכיכובם של ברק, נתניהו ולבני יכול לסובב את הסכין בלב של האדם הרגיש, להעלות חיוך על שפתיו של האדם הציני ובעיקר לעורר את המודעות בקרב ה'רגילים' לקיומם של הנכים, כאילו לא נתקלנו בהם במסדרונות בתי החולים, במדרגות הנעות, בשירותים הייעודיים או סתם על אותה מדרגה טורדנית. בקיצור, זה גימיק שיתנדף בעוד שבוע ואחריו ברק, נתניהו ולבני יוכלו להמשיך להסתובב בכסאות המנהלים מבלי שמישהו יצטרך לדחוף אותם ברחוב.

ריקוד הניצחון

גלובוס הזהב זה הישג מדהים. אוסקר זה סנסציה. הטיימינג מצמרר. אם לא לבנון, אז עזה. אחרי עופרת יצוקה, מתווספים עוד כמה נכים לפסקה שלמעלה, גם כאלה שלבשו ירוק וגם כאלה שלבשו את אופנת המקלטים, הממ"דים. מבצע הקש בדלת הופך למבצע הקש בגג וחוזר חלילה. ארי פולמן יעמוד עם הפסלון על הבמה, לראשונה בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי, אבל יבין ששום דבר לא השתנה, אולי רק האנימציה. ריקוד הניצחון של האקדמיה הוא הפלטינות ברגל של המזרח התיכון.

זרקתם לה עצם?

השבוע ניסיתם להיישיר מבט אל הפנים של הילדה עמית קדוש. צילומי הארכיון הבלונדיניים שלה קלים לצפייה, מעוררים אמפתיה, גורמים לכולם לרצות לחבק אותה. אבל הקרחת, החיוורון והצינור שמחובר לה לאף - גורמים לכם למצמץ ולעבור הלאה. ביקשו מכם לחשוב שזו הילדה שלכם, אבל האינסטינקט מלמד שהרבה יותר פשוט להביט במבוגר בכיסא גלגלים מאשר בילדה קירחת. הסטטיסטיקה מלמדת שהרבה יותר פשוט לשלוח סמס עם הספרה 10 מאשר להתייצב בתורים העצומים בקניון כדי לבדוק אם יש התאמה ואתה הוא התורם שיכול להציל את החיים. החיים מלמדים שהרבה יותר פשוט לזרוק למישהו עצם מאשר לעזור לו למצוא מח עצם.

אובמה, האם שומע?

אמריקה, בוקר טוב. אובמה, החיוך שלך מיליון דולר, באמת. והקטע הזה שגם שחורים אוהבים אותך, ממש מקסים. רק מה, תסתכל עלינו במבט אחר, לא כמו הילד הפרחח מהשכונה, לא כמו הקוץ בישבן של המזרח התיכון, לא כמו הצינורית של עמית קדוש, לא כמו הטשטוש על פני הפדופילים, לא כמו הפלטינות ברגל של פסלון האוסקר, לא כמו כיסא הגלגלים של נתניהו. תסתכל עלינו טוב לפני שאתה מזפזפ קדימה לעבר ילדות בלונדיניות שופעות שיער. תסתכל עלינו, תחשוב שזו הילדה שלך.