אין, אבוד לכם

הפסקתי להידלק בשנת 96', כשהסלנג הזה השתנה ל"מגניב". באותה תקופה, פחות או יותר, גיליתי שראיתי הכל, ניסיתי הכל, עשיתי הכל. החיים די משעממים כשכלום לא מדליק אותך. שלישיות, אורגיות, לעבור את הכביש, חילופי זוגות – לא רק מבחינה מינית, אלא כמה שמוביל אותי בחיים – כבר לא מעניינים אותי. אבל כשאני נדלק, פעם בכמה שנים, יש לזה אפקט של פצצת אטום. בין אם זו בחורה שעושה חשק לנסות לפצח אותה, בין אם זו מסעדה שעושה חשק לבלוס אותה, ובין אם זו סדרת טלוויזיה שעושה חשק להתרסק איתה – זה מרגיש כמו פטריית אש ששורפת מבפנים ומשאירה אותך מרוסק במובן החיובי של המילה, בניגוד לחבר'ה של הירושימה למשל.

אם אני צריך להניח לנשים ולארוחות בצד ולהתמקד במנה העיקרית, אני מגיע לאהבה הכי אמיתית ומדליקה שחוויתי ביני לבין עצמי מאז שעמדתי על הרגליים. "אבודים" מדליקה אותי. כן, עדיין. למרות טענות המקטרגים – שזה לא מה שהיה, שהיוצרים איבדו את זה, שהעלילה רק מתישה ושאר הברקות – "אבודים" עדיין עושה לי את זה. אלפי נתונים ופרטים של ארבע עונות מתערבבות לי בראש כמו מספרי הלוטו של הארלי – 4, 8, 15, 16, 23, 42 – וזה הולך ומתגבר, מתערבב ומחרפן.

ההידלקות הזו מתחלקת לגורמים, רגע אחרי רגע, פריים אחרי פריים, סצנה אחרי סצנה. צלילו של הפתיח העמום-מותח-מעוות-מרסק-מתרסק-מעורר-מטריף-מחלחל, ביחד עם האותיות האבודות של LOST, מביאות אותי לאורגזמה. העלילה הפתלתלה מרגישה לי כמו שני סינים שמשחקים פינג-פונג אכזרי בתוך האיברים הפנימיים שלי. הזגזוג בין העבר, ההווה והעתיד מטלטל את אישוניי המבוהלים, מברווז את עורי ומצליף בי בכל פעם שאני בטוח שהצלקת האחרונה כבר הגלידה. הדמויות המורכבות גורמות לי להתאהב בהן, בלי הבדל גזע ומין, למרות שהייתי בטוח שהמיניות שלי סגורה הרמטית ושמצאתי מזמן את האחת.

ועד שיש רגעים שמנחיתים אותי על הקרקע, מובילים אותי בעדינות למקום שלו יותר, מכבים את האור על הריסים שלי – או אז מגיע הרגע הזה, משהו כמו דקה אחת בלבד לפני סוף הפרק, שם בכל פרק מחדש החלק הפנימי שלי נשפך על הרצפה מרוב עונג וקהות חושים. בגלל הרגע הזה אני מחזיק את השלט ביד. בגלל הרגע הזה אני חי. בגלל הרגע הזה אני אוהב להרגיש אבוד.