יש לי גילדה הכי טובה

ברור שזה מעניין לכם את הישבן, כי אתם גרים בישראל ומקבלים בשמחה את החרא שמאכילים אתכם בדמות תוכניות ריאליטי רדודות, שידורים חוזרים ברוב הערוצים, סדרות זרות שמגיעות אליכם באיחור ושאר המצאות, הנפקות, בושות וחרפות שמשום מה אנחנו חיים איתם בשלום ומעדיפים לסלוח מאשר לבעוט בממיר האינפנטילי. אבל אם תוציאו לרגע את הראש מהתחת – או מערוץ 20, שזה בגדול אותו דבר – יש מצב שתשימו לב לכך שגילדת שחקני המסך האמריקאית בדרך לשביתה כבר עשרה ימים ועדיין לא נשמע קול צחצוח חרבות מאזור חיוג הוליווד. אגב, אם בכל זאת שמעתם משהו, זה כנראה שאון מתנחלות בנות תשע ששרטו כמה שוטרים בחברון, לא משהו משמעותי יותר. אבל כנראה שלא שמעתם, כי הראש שלכם היה תקוע עמוק עמוק וגו'.

ובכן, אחרי ההקדמה הארוכה הזו הגיע הזמן שנדבר קצת על אותה שביתה. בשביל לדבר על אותה שביתה צריך לחפור קצת בהיסטוריה ולהיזכר בשביתת היוצרים שפרצה ונגמרה לפני כשנה. למי שחי בפריים טיים שבין ערוץ 2 לערוץ 10, היוצרים דרשו תמלוגים, איימו ואף קיימו בשביתה והתוצאה היתה שואה טלוויזיונית – עונות נדחו, סדרות בוטלו, עד היום אפשר לחוש בסדק שנותר בתעשיית הטלוויזיה המשומנת בעולם, שבא לידי ביטוי באינפלציה של ריאליטי, בעונות הזויות של סדרות דרמה ובפרוגרמינג הכי בעייתי שידעה הטלוויזיה האמריקאית בעשורים האחרונים.

אבל היו אלה היוצרים, לא השחקנים, שפעלו למען האינטרסים שלהם ואף הצליחו. משום מה דווקא האוחזים בעט הם אלה שנלחמים על מה שמגיע להם בנחישות עד זוב דיו. לעומתם, השחקנים, אלה שמרוויחים מהביזנס הזה לא פחות – וברוב המקרים אף יותר – אף פעם לא נוקפים אצבע. ואם הם נוקפים, התוצאה היא איום אנמי בשביתה שתוצאותיה ידועים מראש: עסקת טיעון או חזרה לסטים עם הזנב בין הרגליים.

גם בישראל, מי שמביא לפיצוצים, הפגנות, שיבושים ואלימות, נכנס בזכייניות, בריאליטי, בערוץ השנייה, הוא היוצר, לא הכוכב. השחקנים אף פעם לא מצליחים להתאחד, בטח לא בשביל להתלכלך מתחת לציפורניים. כי מה אכפת להם: לא יהיו דרמות? יהיו טלנובלות. לא יהיו טלנובלות? יתקשרו אליהם כדי להנחות שעשועון. לא שעשועונים? ריאליטי סלבס, וכן הלאה.

בזמן שאתם צופים בבובליל או סתם ברווק שבוחר מבין 20 רווקות אחרות, יש עוד תסריטאי מתוסכל, במאי רעב ללחם או בוגר מגמת תסריטאות שמתכתב עם המגירה. כל עוד היוצרים ינהלו את המלחמות על האינטרסים, היצירות, הזכויות והתמלוגים בעצמם, אפשר לסגור את חלקת התרבות שנשארה פה. הסימנים המקדימים לאימפוטנציה של השחקנים נראים בארצות הברית ומעוררים דאגה. אולי זו עוד הוכחה לכך שללא תסריטאי ממש מוכשר שימשוך להם בחוטים, השחקנים תמיד ייצאו בובות.