"הייתי בטוח שאני חתול"

מיקי זה שם של מותג. יודעים את זה בכל העולם. אפילו בישראל הבינו את זה וכבר בשלהי שנות השבעים שיווקו את מיקי מלך ישראל, הוא מיקי ברקוביץ', מ.י.ק.י האגדי בשבילכם, לפני ליגיון הזרים ושאר הכוכבים המקומיים. גם בעולם הפרסום, הסלוגן "רוצה ביס, מיקי?" הצליח לתפוס, אפילו יותר מ"רפי, תרגש אותי", באמת. אבל כל הבאזז סביב השם הזה התחיל במיקי אחד, לפני שמונים שנה, כשמיקי מאוס, העכבר הכי מפורסם בעולם, נולד. עצוב לראות היום את מאוס. בבר מעופש ולא היגייני בעליל בלוס אנג'לס, הוא יושב מולי כפוף, משתעל פעם בכמה דקות ("לא הרבה יודעים, יש לי ברונכיט ספסטית, וגם סרטן ריאות") ומרוקן אחת אחרי השנייה כוסות ערק אשכוליות ("כן, יש לי שורשים עירקיים"). "מותג עלק", הוא מסנן ומסמן לברמנית למלא לו את הכוס, "למותגים לא מתייחסים ככה".

אם לוקחים בחשבון את העובדה שכבר בגיל ארבע זכה מאוס באוסקר, קל להבין איך הדמות המצוירת הגיעה לאן שהגיעה. כמו אצל כל הילדים-כוכבים בהיסטוריה של הוליווד, גם מיקי התחכך עם הכוכבים הגדולים, לפעמים התחכך פשוטו כמשמעו. זה התחיל באחוזה של מלך השפנפנות של הוליווד, יו הפנר ("כולם חשבו שהוא חם על ג'סיקה ראביט, אבל היא ישבה בלי חלק עליון לידו והוא הסתכל רק עליי"), ונגמר במיטות של הבחורות הכי עשירות ומפורסמות בעולם. "בריטני ניסתה לזיין אותי", הוא מפתיע פתאום. אני שואל אותו אם הזקנה לא משטה בו קצת, אבל אז הוא שולף את הסלולרי שלו ובו הודעות טקסט שלא משתמעות לשתי פנים. "כמובן שסירבתי", הוא אומר, "היא פסיכית".

לראות את אבא שלך נדרס זה מבאס, אבל לראות את העכבר האגדי שהצליח להוציא בהדרגה את המלכודות מבתיהם של בני האדם, ולהבין שבזקנתו הוא הפך להיות עכבר במלכודת – זה קורע את הלב.