"אהבה בימים קרים": סיפור אהבה שכובש את הלב ובעיקר את העיניים

בעוד הקולנוע ההוליוודי סבל משנה קשה בכל מה שקשור לסרטי איכות, הקולנוע הזר נהנה משנה אדירה. "רומא" המופתי של אלפונסו קוארון נכנס לפנתיאון הקולנועי והפך לאחד הסרטים המועטרים של 2018, "המשפחה שלי" המרגש של קורה-אדה כבש את פסטיבל קאן וזכה בדקל הזהב ו"כפר נחום" הלבנוני טלטל את הקהל וזכה בפרס השופטים באותו פסטיבל יוקרתי.

 

בחמישי האחרון הגיע לארץ "אהבה בימים קרים" של הבמאי פאבל פאבליקובסקי ("אידה"), שגרף חמישה פרסים בטקס האוסקר האירופי (כולל הסרט, הבמאי והתסריט הטוב ביותר), ונחשב למועמד היחיד שיכול "לגנוב" מ"רומא" את פרס הסרט הזר הטוב ביותר באוסקר האמריקני.

 

העלילה של "אהבה בימים קרים" הוגדרה כמעין גרסה פולנית מודרנית לסיפור "רומיאו ויוליה", וזו הגדרה בהחלט מתאימה. במרכז הסיפור עומדים ויקטור (תומאש קוט), מלחין פולני וזולה (יואנה קוליג), מוזיקאית צעירה ומוכשרת שנבחנת ללהקה של קוש וכך למעשה מתחיל סיפור האהבה בין השניים. במהלך הסרט, שמתפרש על שני עשורים ומספר מדינות, הזוג ילמד כי הם לא יכולים לחיות אחד עם השני, אבל גם לא יכולים אחד בלי השני.

 

הרקע הפוליטי וההיסטורי חשוב מאוד כאן. אנחנו רואים את ההשתלטות הקומוניסטית על פולין באה לידי ביטוי בלהקה של זולה וויקטור, שמלהקה כפרית הופכת לאט לאט ללהקת תעמולה בשירות הקומוניזם, וממש כמו פולין עצמה דאז מאבדת את הזהות שלה. בכלל, הביקורת הפוליטית בסרט לא בדיוק מעודנת, בעוד פולין מוצגת כנטולת חופש ומדכאת פריז מצטיירת כרומנטית, חופשית וכזו שנותנת ביטוי לאמנות חופשית.

 

מוזיקה גם היא תופסת מקום מאוד מרכזי בסרט. המוזיקה מלווה את ויקטור וזולה לאורך כל הסרט - שירי תעמולה, ג'אז, שירי עם פולנים, מוזיקה שמולחנת לסרטים ואפילו בידור עממי זול - המוזיקה תמיד שם בשביל ויקטור וזולה גם ברגעים הטובים וגם ברגעים הרעים שלהם. לעתים שמחה יותר, לעתים עצובה יותר, לעתים עמוקה יותר ולעתים ריקנית - אבל תמיד מנחמת.

 

סיפור האהבה של ויקטור וזולה נשמע פשוט על הנייר, אבל עובר התפתחות מעניינת. זה מתחיל בגבר פריווילג שמנצל את מעמדו מול אישה חלשה, אבל ככל שהסרט מערך הכוחות משתנה והיחסים הופכים לסבוכים יותר. אנחנו רוצים בטובתם ורוצים שהם יהיו ביחד, אבל אנחנו יודעים שהאהבה לא יכולה לנצח את החיים אליהם השניים נקלעו.

 

יש לציין שלמרות שהוא קיטשי לפרקים, סיפור האהבה הבלתי אפשרי (ולעתים אפילו המגוחך) הזה עובד. זה קורה בזכות תצוגות משחק מדהימות של שני השחקנים הראשיים, במיוחד של קוליג שמספקת כאן תצוגת משחק כובשת ומפעימה

.

אבל עם כל הכבוד לשחקנים "אהבה בימים קרים" הוא לפני ואחרי הכל הבימוי של פאבל פאבליקובסקי, שזכה על עבודתו בסרט בפרס הבימוי בפסטיבל קאן. יחד עם הצלם לוקאש זאל (שעבד איתו על "אידה", עליו קיבל מועמדות לפרס "הצילום הטוב ביותר") פאבליקובסקי יוצר את אחד הסרטים הכי יפים ויזואלים של השנה - כזה שכל פריים בו הוא יצירת אמנות בפני עצמה שצריכה להיות מוצגת במוזיאון.

 

נכון, קיבלנו את הסרט באיחור ונכון, אנחנו רק בתחילת 2019 - אבל כבר עכשיו אפשר להמר שזה יהיה ככל הנראה הסרט הכי יפה ויזואלית שיופץ השנה בישראל.

 

השימוש המרהיב בשחור-לבן יחד עם הפריים הריבועי יוצרים סרט לא קונבציונלי מבחינת נראות, ויחד עם אורך הסרט (כ-90 דקות בלבד) משרת נהדר את הסיפור של הסרט וגם מתכתב יפה עם הקונפליקט שבין חופש יצירתי למגבלות, ועם המתח שנוצר בין העולם המזרחי לעולם המערבי.

 

אבל לא הכל מושלם. ל"אהבה בימים קרים" יש בעיה קשה בקוהרנטיות הסיפור. העריכה הגסה והקפיצות החדות בסיפור גורמים לנו לא פעם להתנתק ממנו ומהדמויות, מה שמונע מאיתנו חיבור מלא אליהן. בנוסף, יש פער גדול בין האיכויות הקולנועיות האדירות של הסרט לבין איכות התסריט המאוד לא מהודק שלו, מה שגורם לסרט להיות יחסית שטחי ואפילו קיטשי בלא מעט רגעים.

 

בשורה התחתונה, "אהבה בימים קרים" הוא יצירה קולנועית מעולה. נכון, התסריט שלו לא מספיק מהודק והוא נוטה לקיטש, אבל משהו בסיפור האהבה הבלתי אפשרי של ויקטור וזולה מצליח לרתק אותנו למסך. השפה הויזואלית יוצאת הדופן (בסגנונה וביופייה) וכן הפסקול משרתים את הסיפור ואת שלל הקונפליקטים שבו בצורה נהדרת, והופכים אותו לחוויה קולנועית שונה, ייחודית ומספקת.

ציון: 4 כוכבים