"סגן הנשיא" מציג: להתנשא על הקהל - וגם להתחנף אליו • ביקורת

״סגן הנשיא״ הוא ההגדרה הקולנועית לבלאגן. הדרמה-קומדיה הפוליטית היא נסיון שטחי, וברובו משעמם, להציג את עלייתו של דיק צ׳ייני בבית הלבן, בתזזיתיות של פלאשבקים ופלאש-פורוורדים, אחורה, קדימה ולכל הצדדים, ללא פוקוס דרמטי ועם מסרים שיורים בצרורות באפלה בתקווה להאיר ולהעיר את הצופים. על אותם צופים אגב, הסרט מתנשא באופן שיטתי בעודו במקביל מנסה לקרוץ להם בחנפנות פופוליסטית.

אדם מקיי (״והרי החדשות״, ״אחים חורגים״) כתב וביים את ״סגן הנשיא״ (במקור ״Vice״), בו מככב אחד מהזיקיות האנושיות ההוליוודיות הבולטות של העשורים האחרונים - כריסטיאן בייל (״האביר האפל״). השניים שיתפו פעולה ב״מכונת הכסף״ (במקור ״The Big Short״), יצירתו הקודמת של מקיי מ-2015, שזיכתה אותו בפרס האוסקר לתסריט המעובד הטוב ביותר, והיתה אחידה, מפוקסת ומרעננת יותר, גם אם לכשעצמה די חד-מימדית. אם יש נקודת השקה מוצלחת בין שני הסרטים מלבד נוכחותו האדירה של בייל, היא ההומור שגם הפעם ברובו פוגע היטב ומבדר.

צ׳ייני מוצג כטיפוס חסר ערכים, כשהאפיון שלו מסתכם בתוצאות האיומות של מעשיו, ולא במה שבאמת עומד מאחוריהם. הסרט המסורבל מנסה שוב ושוב להראות שאת צ׳ייני עניין רק להיות בעל כוח והשפעה, ללא השקפות ימין-שמאל כנות או אמיתיות, אבל הסרט ברובו כושל בביטוי ההצהרה הזו בעקבות ההתפזרות שלו.

צופים יקרים, אל תתרמו איברים

באופן אירוני, ״סגן הנשיא״ משמעותית פחות ממוקד-מטרה מהרמה שבה הוא מנסה לספר לנו כמה הגיבור שלו ממוקד-מטרה. מקיי מציג לנו אדם בנקודת פתיחה של שיכור חסר-קריירה שהופך לשליט אימתני בעיר הבירה החשובה בעולם, בלי להראות את כל רגעי המהפך הדרמטיים האלו, שנותרים משום מה מחוץ לסרט. צ׳ייני מתקדם ב״סגן הנשיא״ בסולם הפוליטי בסצינות שלא חושפות איך הוא באמת התקדם. לצידו של בייל, מככבת איימי אדמס (״איש הפלדה״, ״המאסטר״) האיכותית, בתור לין, אישתו חסרת-הפשרות של צ׳ייני. גם יחסיהם לא זוכים לתמונה מלאה, כשאיפשהו במערכה השלישית לין כמעט ונשכחת, ומה שהסרט כמעט הצליח לבנות עם דמותה - מתערפל.

״סגן הנשיא״ מנסה גם לשחזר את המהלכים הדידקטיים של ״מכונת הכסף״, אז מקיי הביא שורת כוכבים לסצנות הסברה קצרות כדי ללמד על מונחי כלכלה למיניהם, והפעם הנסיונות האלו (בתזוזה לתחומים פוליטיים) קורסים אל תוך עצמם ב״תפסת מרובה לא תפסת״ מתמשך. נראה שמקיי לא באמת החליט עד הסוף מה הוא רוצה ללמד את הקהל שלו, או מה הוא בכלל רוצה להגיד. בתוך סדנת החינוך הזו, שמגיעה על חשבון הסיפור פעם אחר פעם, הסרט מדי פעם צועק על הקהל שאהבתו ל״הישרדות״ ו״מהיר ועצבני״ איכשהו עיוורה אותו מספיק כדי לא להתייחס למה שנעשה ברומו של עולם.

מקיי פספס כנראה את התזכיר על עידן המדיה החברתית בו המעורבות החברתית-פוליטית רק עולה, במקביל להתייחסות נלהבת לליהוקים חדשים בפרנצ׳ייז ״מהיר ועצבני״, מאחר ואין סתירה בין השתיים. זו גם רגרסיה משונה לתפישת ההפרדה בין תרבות גבוהה לאמנות הבידור, בהתחשב בקומדיות הנונסנס (האהובות) המככבות בפילמוגרפיה של מקיי. וזה עוד לפני שדיברנו על ״סגן הנשיא״ בעצמו, שמצליח יותר להצחיק קלות מאשר להעביר תוכן של ממש, ובשונה מהמותגים שהוא לועג להם - כושל בליצור חוויה רגשית או מסעירה עבור הקהל. הסרט אפילו מצליח לכהן כפרסומת איומה נגד תרומות איברים - מי היה מאמין?

אם כבר סגני נשיא ארה״ב, הסיטקום ״ויפ״ של HBO בכיכובה של ג׳וליה לואי-דרייפוס הנפלאה עשה את העבודה לחלוטין טוב יותר - במיוחד בעונותיה הראשונות של הסדרה, ובתקווה ששוב בעונתה השביעית והאחרונה שתגיע בהמשך השנה. ״ויפ״ בונה את עולם השחקנים השאפתניים בוושינגטון הבירה בצורה אינטלגנטית, עשירה, חדה ואף ריאליסטית יותר מ״סגן הנשיא״, על אף שכל דמויותיה בכלל בדיוניות. ל״סגן הנשיא״ היו 130 דקות ארוכות לספר לנו על סגן הנשיא האמריקאי לשעבר, אדם מהותי ובעל השלכות עולמיות בהיסטוריה המודרנית, בין אסון התאומים למלחמת המפרץ השניה - אך בסיום לא נראה שלמדנו עליו דבר, אם בכלל נראה שבאמת סופר לנו סיפור כלשהו.