אבא תרחם: "פרה אדומה" מבוים נהדר, אך עושה עוול גדול למתנחלים

2018 הייתה שנה קשה לקולנוע הישראלי. זה התבטא בקרבות הרגילים של אנשי התעשייה עם מירי רגב ועם סאגת "נאמנות בתרבות", אבל גם בפן היצירתי נטו הקולנוע הישראלי סיפק מעט מאוד סרטים מוצלחים, הן מבחינת קופתית והן מבחינה אמנותית - בניגוד לדעה הרווחת של מירי רגב. ראשית כל כי את התוצרים שנתמכו בקדנציה שלה במשרד התרבות עדיין לא ראינו על המסך וגם כי בסופו של דבר לא באמת מחליטה אילו סרטים יעשו או לא יעשו כאן.

אחרי שבשבוע שעבר עלה "רכבת קלה" של עמוס גיתאי (שכבר שנים לא זוכה להערכה מהקהל או המבקרים הישראלים), היום (חמישי) עולה לאקרנים "פרה אדומה", סרטה של ציביה ברקאי יעקב, שזכה בפרס "הסרט הטוב ביותר" בפסטיבל ירושלים.

הסרט, המתרחש בהתיישבות יהודית בסילוואן, עוקב אחרי בני (אביגיל קובארי), צעירה שהתייתמה מאמא בגיל צעיר וכעת חיה עם אביה, יהושוע (גל תורן), איש דת נעים הליכות שמאמין ב"דין רודף" ובהקמת בית מקדש שלישי במקום כיפת הסלע. בזמן השבעה לסבתה של בני, נולדת בהתיישבות פרה אדומה - מה שגורם ליהושוע לנסות ולזרז את חזונו המשיחי. במקביל, מתאהבת בני ביעל (מורן רוזנבלט), בת שירות, העובדת אצל אביה..

הסרט מטפל בשני נושאים שלא זוכים לייצוג רב בקולנוע הישראלי, בטח לא באותה יצירה - יחסים הומו-לסביים וייצוג של מתנחלים. כשעוסקים בנושאים כל כך רגישים נדרשת עדינות בטיפול בהם כדי לא ליפול לקלישאות המוכרות. בכל מה שקשור לנושא הראשון, זה בהחלט קורה. הרומן המתפתח בין בני ליעל נבנה בצורה מקסימה ועדינה, משלב הגילויים הראשוניים של האהבה ועד הסצנות היותר מיניות של הסרט, שמטפל יפה בשאלות של יציאה מהארון, התבגרות מינית והתבגרות בכלל.

מורן רונזבלט המדהימה כרגיל ואביגיל עטרה קובארי (המוכרת בעיקר כזוהר מ"אורי ואלה" וכסולנית להקת "קובארי"), שמראה יכולות כבירות בתפקיד קולנועי ראשון, שורפות את המסך והכימיה ביניהם מחזיקה את סיפור האהבה' שהולך לכיוונים מעניינים מאוד.

מנגד, הטיפול בנושא המתנחלים הוא לא רק גרוע אלא אפילו מתריס. הסרט מציג את המתנחלים והימין המשיחי בצורה כל-כך שטחית וקלישאתית ולא מנסה לרגע לרדת לסוף דעתם ואמונתם, שלא לדבר על לנסות ולהבין אותם.

גל תורן עושה כאן תפקיד גדול ומנסה לעדן את הדמות, אבל היא כתובה בצורה כל כך רעה וחד גונית שזה לא באמת אפשרי. בהתאם לכך ברור לנו כבר בשלב מוקדם מאוד מה הסרט רוצה שנחשוב וגם מה פחות יותר מה תהיה התוצאה הסופית' ככה שהקונפליקט המרכזי שאמור לעמוד במרכז הסרט לא באמת עובד.

בעוד ציביה ברקאי יעקב נכשלת חלקית במלאכת הכתיבה, הרי שבמלאכת הבימוי היא מצטיינת. "פרה אדומה" מבוים לעילא ולעילא ומספק לא מעט רגעים קולנועיים אדירים (סצנת שירה אדירה וסצנת וטבילה בלתי נשכחת). מילה טובה גם מגיעה לצלם הסרט, בועז יהונתן יעקב (בעלה של הבמאית), שמבטא את יופייה של ירושלים בצורה מרשימה. הסיום המאוד ספרותי של הסרט יכול להתפרש כפחדני וכזה שלא סוגר את הסיפור, אבל אני מצאתי אותו יפהפה.

בשורה התחתונה, "פרה אדומה" מציג סיפור אהבה נהדר שנהנה תצוגות משחק מרשימות ובימוי הנהדר. עם זאת, הטיפול שלו בנושא המתנחלים מתריס ופוגע קשות בתוצר הסופי. התוצאה היא סרט חביב אך מפוספס, שעם קצת יותר רגישות ופחות סטריאוטיפיות היה יכול להיות באמת יוצא דופן.

ציון: 3 כוכבים