לראות את "רומא" ולמות: סרטו החדש של קוארון הוא יצירת מופת

האם "נטפליקס" היא האויב הכי גדול של הקולנוע או דווקא המושיעה הגדולה שלו? בשנים האחרונות השאלה הזו מעסיקה אנשי קולנוע בכל העולם.

 

מצד אחד, במאי הענק ענק כריסטופר נולאן הכריז כי לא יכבוד עם נטפליקס וביקר את (והתנצל על ך) שנמצאת גם בסכסוך עם פסטיבל קאן, פסטיבל הקולנוע החשוב בעולם. מצד שני, יותר ויותר במאהחברה, ההתנהלות שלה ומה שהיא עושה למסך הגדול אך מצד שני אנחנו רואים יותר ויותר במאים גדולים שמתפתים מהחופש היצירתו שזו מעניקה ובוחרים לעבוד איתם.

 

אחרי "הבלדה של באסטר סקראגס" המאכזב של האחים כהן מגיע היום (ה') לרשת בתי הקולנוע "לב" ומחר (ו') לשירות הסטרימינג של "נטפליקס" היהלום הנוצץ של ענקית הסטרימינג - "רומא".

 

 

הסרט, אותו ביים אלפונסו קוארון ("כוח משיכה", "הילדים של המחר", "ואת אמא שלך גם"), מגיע עם רוח גבית גדולה בדמות זכיה באריה הזהב בפסטיבל ונציה אחרון, ביקורות מהללות ועשרות מועמדויות וזכיות בפרסים שונים ואם באקדמיה יצליחו לשים את הפוליטיקה בצד זה פשוט חייב להיגמר בכמה פסלוני אוסקר.

 

 

"רומא" (שם המחוז במקסיקו סיטי בו מתרחש הסרט), המבוסס בחלקו על זיכרונות הילדות של קוארון, עוקב אחרי משפחה מהמחוז האמיד אך למרות שמדובר ביצירה אוטוביוגרפית, בוחר קווארון דווקא להתמקד בדמותה של קלאו (יאליצה אפריסיו בבכורה קולנועית מקסימה), אחת המשרתות בבית.

 

התסריט של "רומא" רחוק מלהיות קונבנציונלי. הוא אמנם מתקדם בצורה לינארית אך מבנה התסריט הוא ממש לא קלאסי אלא כזה שמורכב מרגעים שונים המרכיבים את הדבר הזה שנקרא החיים. לצד רגעים יום-יומיים כמו בישול וניקיון הבית אנחנו רואים גם רגעים משמעותיים בחייה של קלאו - התאהבות ראשונה, היריון ראשון, שברון לב ואפילו חופשה.

 

קוארון לא נופל לקלישאות המתבקשות של פערי מעמדות (אך אלו מובנים באופן טבעי מהדינימיקה של הסרט) ובוחר דווקא להדגיש על החלק שתופסת קלאו בחייה של המשפחה, שרואה בה חלק ממנה. סופיה (מרינה דה טאבירה הנהדרת), אם המשפחה, העוברת טלטלות משל עצמה בסרט, מתגלה כדמות מעוררת חמלה לא פחות מקליאו. בשל מעמדה והתהפוכות שהיא עוברת, קל יותר להתחבר לקליאו באופן טבעי אבל השפה הקולנועית של קוארון לא מכתיבה לנו לרגע עם מי צריך להזדהות מה שמאפשר לנו לגלות גם המון חמלה לסופיה.

 

המבנה הייחודי, יחד עם הסגנון הנאו-ריאליסטיף הופכים את חלקו הראשון של הסרט למעט משעמם מבחינה עלילתית אך דווקא הסצנות האלה מאפשרות להתפעל מיכולתו האדירה של קוארון כקולנוען. קוארון, שכתב את התסריט, ביים, צילם ואף היה שותף לעריכתו, מביים סצנות יפות עד כאב שגורמות להתפעל מהכישרון הקולנועי שלו. הצילום הנהדר, עבודת הסאונד המדויקת, העריכה הייחודית והשימוש הכל-כך ייחודי ומיוחד בשחור-לבן ושאר האלמנטים מרכיבים יצירת אומנות טוטאלית, קולנוע טהור ואדיר שהופך לאדיר יותר ככל שהסרט מתקדם.

 

חלקו השני של הסרט עמוס יותר באירועים משמעותיים כשהרקע ההיסטורי, שנוכח בסרט כל הזמן, מקבל נפח משמעותי בסיקוונס קולנועי עוצר נשימה שמשלב את הסיפור ההיסטורי של מקסיקו עם זה האישי של קליאו. זה מתחיל עם סצנת אקשן מעולה ונגמר באחת הסצנות הקשות והמזעזעות שאני זוכר.

 

אך דווקא ברגע הכל-כך קשה הזה הלב העצום של "רומא" מתגלה במלוא תפארתו, חמלתו ואנושיותו. קוארון, שמציג בסרט לא מעט רגעים קשים בוחר לשים דגש על האמפתיה ואופטימיות של החיים ולא על החלק ההרסני שבהם.

 

כשמסתכלים על רומא מהזווית האוטוביוגרפי, קשה, שלא לראות כמה זיכרונותיו השפיעו על יצירותיו הקולנועיות האחרות שלו. החיבור לחלל ולמדע בדיוני, המהומות שהופיעו והשפיעו על "הילדים של המחר" המוטיב החוזר של המטוס וכמובן האהבה לים, שבאה לידי ביטוי כאן בסצנה היפה והמרגשת ביותר קולנוע השנה. ואולי צריך להסתכל על זה הפוך? אולי הזכרונות של סרטיו הקודמים של קוארון היו ההכנה שלו לסרט הזה שהוא לא רק יצירת המופת הגדולה שלו, אלא אחד הסרטים היותר טובים של העשור הנוכחי.

 

לסיום נחזור רגע לשאלה הנצחית על התרומה או הנזק של נטפליקס לקולנוע. אפשר להתווכח על הדרך שב נטפליקס בוחרת להתנהל או על הדרך שבה היא בוחרת להפיץ סרטים אבל קשה להתווכח עם דבר אחד - "רומא", סרט דובר ספרדית בשחור לבן, לא היה זוכה לתמיכה משום אולפן ותיק בהוליווד כך שלפחות במקרה הזה, הפרחים לנטפליקס.

 

מהמקום שלי, קולנוע הוא אומנות שבאה לידי ביטוי ביצירה ולאו דווקא במדיום בה היא מועברת. יש אנשים (כמוני) שיעדיפו לחוות יצירה קולנועית כמו "רומא" באולם גדול, עם מסך ענק ועם עוד אנשים ויש אנשים שיעדיפו את החוויה הביתית והאינטימית. כשמדובר בסרט ברמתו של "רומא" זה לא באמת משנה שכן מדובר ביצירת מופת ויצירות מופת קולנועיות הם מטבען מושלמות, גם על המסך גדול וגם על המסך הקטן.

 

ציון: 5 כוכבים