מתעלה על המקור: העיבוד האמריקאי ל"הגננת" מוצלח יותר מהישראלי

בשנים האחרונות אנחנו רואים המון סדרות ישראליות שזוכות לעיבודים מחודשים בהוליווד: "הומלנד" שמבוססת על "חטופים", "בני ערובה" ובימים אלה "השוטר הטוב" - כולן עשו חיל והביאו המון יוקרה ליצירה המקומית. בקולנוע המצב שונה שכן אין כמעט עיבודים מחודשים לסרטים ישראלים ואלו שכן חודשו (דוגמת "החוב") לא זכו להצלחה גדולה.

 

העיבוד האמריקאי ל"הגננת", שעולה היום (ה') לאקרנים בישראל, הוא מקרה שונה. אחרי הקרנת הבכורה המוצלחת של הסרט בסאנדנס, שם זכתה במאית הסרט, שרה קולאנג'לו, בפרס הבימוי מה שכבר הופך אותו לסיפור הצלחה. אבל זה לא נגמר כאן. אחרי הבכורה, הסרט נרכש הסרט ע"י נטפליקס שהולכת להפיץ אותו בשירות הסטרימינג שלה.

 

כמו בגרסה הישראלית המוערכת של נדב לפיד גם הגרסה האמריקאית עוקב אחרי גננת (מגי ג'ילנהול "האביר האפל", "לב לא שפוי"), שמגלה כי אחד הילדים (פרקר סוואק בתפקיד קולנועי ראשון) בגן שלה ניחן בכישרון דופן לחיבור פואמות.

 

הכישרון המופלא של אותו ילד מפיח חיים חדשים בעולמה והיא מפתחת חיבה יתרה לילד ומנסה להגן עליו מהעולם החומרי והשטחי שאנו חיים בו (לתפיסתה). מהר מאוד, החיבה הופכת לאובססיה של ממש.

 

שני הגרסאות מציגות את אותן דמויות משנה. גם כאן תמצאו את הבעל המנותק מתרבות, מדריך החוג לשירה איתו הגננת מפתחת רומן (גאל גרסיה ברנאל המצוין), האב של הילד שרוצה שהבן שלו יחווה ילדות נורמלית ויתעסק בדברים שיכולים לעזור לו להתפרנס בעתיד, דודו של הילד, שמראה את הצד הכואב של האומנות, הן בפן הכלכלי והן בפן האישי והמטפלת האישית של הילד שהגננת רואה כהפרעה. כל דמויות המשנה האלו מעוצבות בצורה שטחית למדי ולא תורמים הרבה לסרט.

 

האנשים שצפו בגרסה הישראלית התחלקו לשני מחנות: המחנה הראשון טען שמדובר ביצירת מופת בעוד המחנה השני לא אהב את הסרט כלל. אני מאלה ששייכים למחנה השני ומצאתי את הסרט של נדב לפיד מאוד מתנשא בשל הגישה הקולנועית שלו, שהייתה מתריסה ופרובוקטיבית באופן מכוון. קולאנג'לו בוחרת בבימוי שונה לגמרי, קודם כל בכל מה שקשור לשפה הקולנועית שהיא הרבה יותר אבל בעיקר בשל הבחירה שלה להציג את הסיפור מנקודת מבט אחרת.

 

בעוד הגרסה של לפיד התמקדה בילד המחונן ובמקום של שירה בעולמו (ודרכו בעולמנו), הגרסה של קולאנג'לו בוחרת להתמקד בגננת עצמה. על הנייר לליסה יש חיים טובים, בעלה אוהב אותה (אבל מנותק מתרבות), הילדים שלה מתבגרים טיפוסיים והיא אוהבת את העבודה שלה. ועדיין, היא מרגישה בודדה וריקנית. המפגש עם אותו ילד ממלא את עולמה אבל גם היא וגם אנחנו כצופים יודעים שזה לא יחזיק מעמד, הן בגלל התנגדות האב והן בגלל העולם שבו אנו חיים, בו אין ממש מקום לשירה.

 

ועדיין, למרות האובססיה והתוצאה הידועה מראש, אנחנו מוצאים את עצמנו מזדהים עם הגננת. זה קורה גם בגלל הבימוי הרגיש של קולאנג'לו אבל בעיקר בזכות הליהוק של מגי ג'ילנהול שמספקת כאן את תצוגת המשחק הטובה בקריירה שלה. ג'ילנהול מעצבת כאן דמות מעולה שאנחנו מצליחים להבין מהר מאוד עד כמה היא מתוסכלת ובודדה היא . במהלך הסרט הדמות תהפוך לכזו שאנחנו מפחדים, מעריצים, מרחמים ומזדהים איתה בו זמנית.

 

הסיום הידוע מראש של הסרט (גם למי שלא ראה את הגרסה הישראלית) מוצג כאן בסצנת סיום בלתי נשכחת שהיא קודם כל עבודה נהדרת של במאית מוכשרת אבל גם מציגה את כישרון המשחק יוצא הדופן של ג'ילנהול, שמביאה לכאן את כל הכאב והתסכול של הדמות ונותנת לו להתפרץ.

 

באופן אישי העדפתי את הגרסה הזו על של לפיד בשל הנגישות שלה, נקודת המבט המעניינת שבחרה קולאנג'לו ותצוגת המשחק המצוינת של ג'ילנהול. אבל גם אם מתנתקים לרגע מהמקור מגלים כי מדובר בדרמה אישית מצוינת שבהחלט כדאי לצפות בה.

 

ציון: 3 וחצי כוכבים