עדיין יש להם את זה: הסקורפיונס הרימו את תל אביב בפעם החמישית

בזמן שצעירים יותר חגגו בהופעה של הצ'יינסמוק'רס בראשון לציון, נראה שהארוע האמיתי לחובבי המוזיקה התרחש בכלל בהיכל מנורה מבטחים בתל אביב, שכצפוי היה מלא עד אפס מקום. בפעם החמישית שלהם בישראל, ואל מול קהל משוחד - חברי להקת הסקורפיונס הסתערו על הבמה ונתנו לקהל בדיוק את מה שהוא רוצה: מנת הבי מטאל (לא יותר מדי כבדה) עטופה בנוסטלגיה נוטפת שנארזה על ידי מקצוענים.

אז נכון, הבמה הייתה אותה הבמה מהסיבוב הקודם, ההדרן היה אותו ההדרן - וגם דגל ישראל בו התעטף הסולן מיינה הוא כנראה אותו הדגל, אבל למה להתלונן אם כל העסק דפק כמו שעון? אחרי פתיחה קצרה, הלהקה החלה את הערב עם Going out with a Bang מאלבומם השמיני משנת 2015 Return to Forever. משם הלהקה המשיכה לMake it real ו Is There anybody there שסיפקו את הסחורה. לאורך כל הערב מיינה מקפיד להתחנף לקהל, אבל אין מה לעשות, זה מרגיש כנה והוא יודע את העבודה. וכI, זה עובד כל פעם מחדש כשהקהל שואג כל פעם שהמילה תל אביב רק הוזכרה. The Zoo הצליח להזיז את המטאליסטים בקהל וגם Coast to Coast עשה את העבודה כראוי - והקהל נעמד על הרגליים כשחברי הלהקה נתנו בראש עם הגיטרות.

בשלב הזה חברי הלהקה מפירים כל חוק ידוע בטבע - שהרי בגיל 70 הקול של קלאוס מיינה לא אמור להשמע כל כך טוב וצלול, והגיטריסט ומייסד הלהקה, רודולף שנקר, לא אמור להראות 30 שנה צעיר יותר מגילו האמיתי אבל זה המצב. הלהקה הסתערה אמש על הקהל הישראלי והוכיחה שעדיין יש להם את זה - והקהל המקומי גמע בשקיקה את כל מה שנתנו לו בסיפוק רב.

לאורך כל הערב הסולן מיינה הקפיד לפזר על הקהל מקלות תופים בכמות לא הגיונית (אנחנו מדברים על עשרות) - משל היתה זו חתונה והוא, קלאוס מיינה, אחד מהסולנים האגדיים בעולם המטאל והרוק ,תפקידו לפזר כובעי פלסטיק ורעשנים כדי לרצות את הקהל. וזה לא נגמר שם כשבהמשך היו אלו הגיטריסטים האחרים שזרקו מפרטים לעבר היושבים בשורות הראשונות. התחושה הזו כאילו הם חייבים לרצות את הקהל בכל מחיר נחה על כל החלק הראשון של המופע, כשנראה שחלק מהקהל המקומי לא כל כך בקיא ברפטואר המאוחר יותר של הלהקה. אבל מה זה משנה כשמיינה מתעטף עם דגל ישראל, ועולה לבמה שכולה מוארת בדגלי ישראל (כן, שוב, כמו בסיבוב ההופעות הקודם). שהרי אם זה עבד אז, למה להפסיק?

לקראת החצי השני של ההופעה, נראה שהעניינים צוברים תאוצה. אחרי מחרוזת של שירי שנות ה-70 של הלהקה הגיע אחד הלהיטים הכי גדולים שלהם ב-20 השנים האחרונות " We Built This House " ששוב הרים את את הקהל על הרגליים, אבל כל זה החוייר כשהחלה מעיין מחרוזת אקוסטית שהסתיימה עם הלהיט Send me an angel - כשהקהל המקומי הצטרף ללהקה באחד מרגעי השיא של הערב, כשמצלמות הסמארטפונים נשלפו על ידי כל הישובים באולם. עם יד על הלב? הרגע הזה הצליח לסדוק כל חומה צינית אפשרית, ונרשם כרגע מיוחד של ממש.

רכעים אחרי שהשיר ההוא נגמר, החלה הלהקה לשיר את אחד מלהיטיה הגדולים Wind Of Change (שיר שהפך כבר להמנון במהלך השנים) והקהל, שרק התרגש לפני שנייה, החל לשאוג והמצלמות נשלפו שוב. אז נכון, מיינה שורק קצת פחות טוב מפעם, ונכון שהקהל שר איתו את רוב השיר - אבל הקול שלו עדיין שם. אין לי מושג איך, אבל זו עובדה. הביצוע של השיר נשמע נהדר והקהל המקומי נסחף לרגע אחד מאושר לשנות התשעים ולימי נפילת חומת ברלין.

שיא נוסף נרשם כשמתופף הלהקה מיקי די, לשעבר המתופף של מוטורהד - תוספת טרייה של הלהקה מהשנתיים האחרונות, דפק סולו מוגזם של למעלה מ-10 דקות שהצליח להרים את המקום על הרגליים בצורה שלא חשבתי שהיא אפשרית. אחרי הכל מי עולה לבמה בשנת 2018 עם סולו תופים רצחני שנראה כאילו ונתלש מ-1985? התשובה היא הסקורפיונס, והם הרוויחו את הזכות הזו ביושר. ללא ספק מדובר היה בתוצגת תכלית מרשימה ואף לא פחות ממרהיבה.

ההופעה תמה עם הלהיט Big City Lights שגם הוא הצליח להזיז את היושבים בהיכל. אחרי שהלהקה ירדה מהבמה לצורך התרעננות קלילה, הגיע ההדרן ההיסטרי והצפוי.ראשון היה זה תורה של הבלדה האלמותית "still loving you" ללא ספק להיטה הגדול ביותר של הלהקה, שהצליח לרגש גם בפעם המי יודע כמה ששומעים אותו, והפך לרגע של שירה בציבור. השיר השני שביצעו בהדרן מהווה לטעמי את תמצית הסקורפיונס ואולי השיר האוליטמטיבי שלהם - המנון האצטדיונים Rock you Like a Hurricane שגרם לכל הנוכחים לזוז ולקפוץ ולמעשה חתם את הערב בסוג של שיא.

אבל בואו נדבר על מה גם לא היה שם באופן אישי חסרונם של When The Smoke Is Going Down ו- Holiday הורגש . לטעמי השניים האלו היו מצליחים לשדרג את הערב המוצלח בלאו הכי. בשורה התחתונה, הסקורפיונס יודעים בדיוק מה הם עושים. אחרי שישה עשורים של פעילות ברור שמדובר כבר במכונה משומנת ומהוקצעת של מטאל ורוק. אז נכון, הבמה היתה אותה הבמה מהסיבוב הקודם, והסט ליסט היה פחות או יותר אותו הסט ליסט מההופעההקודמת - אבל מה זה משנה כשהמוזיקה עושה טוב על הנשמה? נותרנו, מחכים בקוצר רוח לפעם השישית, עם המון טעם לעוד.