מאמא מיה 2: המשך מהנה עם קאסט שלם שלא משתווה למריל אחת

המוסיקה הנצחית של אבבא חוזרת לרגש על המסך הגדול ב״מאמא מיה! Here We Go Again״, שמחזיר את הקיטש, הריקודים הנלהבים ואווירת החופש של הקיץ היווני מהסרט הראשון.

הסיקוול המוסיקלי מגיע בדיוק לחגיגות העשור מאז ש״מאמא מיה!״ יצא לאקרנים בקיץ 2008, והפך ללהיט חד משמעי עם למעלה מ-615 מליון דולר בקופות העולמיות על תקציב מינימלי של 52 מליון. במקרי הצלחה כאלו, בהוליווד לרוב ממהרים לקדם סרטי המשך, אך באופן די מפתיע במקרה הזה יוניברסל לקחו את הזמן. לזכות האולפנים, הם הצליחו לגייס שוב את כל השחקנים המקוריים, בינהם אמנדה סייפריד, כריסטין ברנסקי (דיאן לוקהארט מ״האישה הטובה״/״הטובות לקרב״), ג׳ולי וולטרס (מולי וויזלי מסרטי ״הארי פוטר״) ושלושת האבות: פירס ברוסנן, קולין פירת׳ וסטלאן סקארסגארד (מהיקום הקולנועי של מארוול).

״Here We Go Again״, שכתב וביים אול פרקר, קופץ בזמן חמש שנים קדימה מהסיפור המקורי (על אף שניכר כי חברי הקאסט מבוגרים בזמן כפול מכך), ומתאר את התקופה באי כשנה לאחר מותה של דונה, המגולמת על-ידי הכוכבת האמיתית, מריל סטריפ. זו החלטה תמוהה למדי להכביד על הסרט עם העצבות האינסופית מהאבל שמשתלט על רובו, כשביסודו הוא אמור להיות יצירה בידורית מרוממת נפש, אופטימית וכיפית - בדיוק כמו קודמו והמחזמר של קתרין ג׳ונסון עליו הוא מבוסס. (הערת צד: לאחר צפיה שלישית מהזמן האחרון במחזמר בבימות לונדון, ניתן להכריז כי הוא בהחלט עדיין מצליח לשלוח את הקהל שלו הביתה עם אנרגטיות משמחת). יותר מכך - זו החלטה משונה לוותר על סטריפ, ולהותיר את הצופים, בדיוק כמו את הדמויות, משתוקקים לנוכחותה. ״מאמא מיה!״ אמנם מתדהר כידוע בקאסט מצויין, אך כולו יחדיו לא מחפה על העדרות של מריל אחת.

במקביל לארועי ההווה, מרכז הדרמה של הסרט מתנהל דווקא בסיפורי העבר: ״Here We Go Again״ חוזר אחורה לספר על היכרותיה של דונה עם כל אחד משלושת אבותיה של סופי (סייפריד), ואיך הכל למעשה התחיל באי קאלוקאירי הסוער. דונה מוצגת כדמות-אלוהית של הסיפור הזה, הבוראת והיוצרת שלו, והיא מקבלת התייחסות רוחנית תואמת לאורכו. אגב, המוטיב המהותי של ״מאמא מיה!״ הוא החופש והחופשה - ולכן עסקי המלונאות נמצאים במרכזו, ואת זה סרט ההמשך מקפיד לשמר היטב.

את הגרסא הצעירה של סטריפ מגלמת לילי ג׳יימס, שהתחילה את דרכה ב״אחוזת דאונטון״ האהובה (שבקרוב בעצמה מקבלת המשך קולנועי) וכסינדרלה ב״סינדרלה״, מריבוטי הלייב-אקשן הפחות מדוברים של דיסני, אך עדיין מצליח לכשעצמו. בשנה שעברה, ג׳יימס זכתה לתשומת לב רבה על הופעתה ב״בייבי דרייבר״, והופיעה גם כפקידתו של צ׳רצ׳יל ב״שעה אפלה״ המופתי. השחקנית מביאה איתה את הכריזמה מלאת החיים המזוהה עם שירי הפופ האייקוניים, ומחזיקה בנמרצות את הקצביות של הסרט העמוס. במידה מסויימת, היה מוטב שהסרט יהיה פריקוול מוחלט, ויעקוב רק אחר סיפורי העבר של דונה, כדי לתת להם משמעות מעמיקה יותר מאשר הצצות קצרצרות ומעברים זריזים ממאורע למאורע. במיוחד כשהתרחשויות ההווה לא מוסיפות יותר מדי בעצמן.

תוספת אחת שההווה כן מעניק היא כמובן שר, מילה נרדפת לפופ בעצמה - שמגלמת את רובי, סבתה-הזרה של סופי, שלא היתה חלק מחייה או מחיי אמה (יש לציין שבמציאות שר מבוגרת בשלוש שנים בלבד מסטריפ). אך דמותה של רובי היא לא יותר מהופעת אורח לא מספיק עוצמתית בכדי להצדיק את כל הבלאגן העלילתי שמתחולל בקפיצות העבר להווה, אם כי לפחות היא הוסיפה מהטלנובליות המוחצנת והמשעשעת המזוהה עם ״מאמא מיה!״.

שיריהם המוכרים והאהובים של אבבא (בינהם ״ווטרלו״, זוכה אורוויזיון 1974) מציפים את ״מאמא מיה! Here We Go Again״ ברגשות שברון הלב והאופטימיות הנוסטלגיים, במפגנים מיוסיקליים מלהיבים. בעיקר מלווה את הסרט הרגש מלא-הגעגועים לעבר, לזמנים הטובים שלעולם לא יחזרו, ולתחושת חוסר היכולת לעצור את הזמן שזז מהר מדי, כשהדמויות המבוגרות לומדות לקבל בהשלמה את הקושי והעייפות בכל צעד ריקוד. אך המראה המקבילה בין האם והבת, כשתי הבחורות צעירות השואפות להריץ מלון בבעלותן על האי היווני המרהיב, היא כזו שצועקת שההיסטוריה תמיד בצורה כזו או אחרת חוזרת על עצמה, וישנם דברים שמשתנים לטובה.

דונה הצליחה להגשים את החזון שלה, להחיות את האי, ולחבר לנצח בין קבוצת אנשים זרים כמשפחה אחת מזמרת גדולה, ויוניברסל הצליחו ליצור המשך ראוי, אם כי לא מושלם, לקרנבל הקיצי המרקיד שנקרא ״מאמא מיה!״.