"אביב או אייל": הכל טוב חוץ מבעיה אחת גדולה

הפורמט החדש "אביב או אייל" מושקע, קולח ואפילו היו כמה אודישנים באמת טובים, הבעיה היא שהוא מנציח את הפילוג ואת השסע החברתי למען הרייטינג. מיכל קליינברג, ביקורת

אביב או אייל
אביב או אייל | צילום: פייסבוק

הפורמט החדש של קשת, "אביב או אייל" (וגם מירי מסיקה! נגיע לזה) עלה אמש לאוויר ונראה בינתיים כהבטחה; ארז טל מנחה את התוכנית ואחרי תקופה ארוכה עם מנחי צעצוע (ישראלוף ושכטר) ומנחות דקורציה (רפאלי ומלכה) אנחנו נזכרים שבכל זאת, יש לנו באמתחתנו מנחה אחד אמיתי, מקצוען, הריאן סיקרסט של מדינתנו הקטנה שמוכיח בזמן אמת שהנחיה יכולה וצריכה להיות יותר מקריאת טלפרומטר נבוכה ומהוססת.

 

הפורמט עצמו של "אביב או אייל" הוא מעניין ודינמי, כאשר הוא מתפתח מהכרה קצרה של המועמד, אודישן מול השופטים, שתי אופציות של שיר וביצוע מול הקהל שמצביע בזמן אמת (וגם מירי מסיקה!). עד כאן באמת - הכל טוב, מושקע, קולח (יחסית לז'אנר חבוט עד לעייפה) ואפילו היו שני מתמודדים ממש מוכשרים שגרמו למטרת העל של כל תוכנית שכזו - עור הברווז.

 

ריאן סיקרסט שלנו
ריאן סיקרסט שלנו | צילום: צילום מסך

אז מה הבעיה? ובכן, יש אחת עמוקה. הפורמט עצמו, הדיכוטומי מן היסוד - או אביב או אייל, הוא כל מה שהחברה הישראלית לא זקוקה לו. אביב ואייל אמורים להיות (וגם מוצגים ככה, בלי סאבטקסט) שני הייצוגים השונים, המוחלטים והסותרים במהותם של הישראליות ואני ואתם, כישראלים במדינת ישראל צריכים לבחור - או זה או זה, קדימה.

 

אז מה בתפריט הבינארי? יש לנו מצד אחד את הישראלי האסלי, האותנטי, החברמן, אוהב מזרחית וחפלות ומצד שני - יש לנו את הישראלי המשתמט, "הבעייתי", צבר אבל צבר שסרח, הישראלי התל אביבי, התלמה יליני, הרהוט (=טרחן), הביקורתי (=נודניק, אוטואנטישמי), הבנתם.

 

"החיבור בין השניים נועד בבסיסו להביא דם, לא הרמוניה - וזה צריך להפריע לכם"

 

עכשיו, אם יש מקום על פני כדור הארץ שלא זקוק לעוד פילוג, שיסוע והפרדה בין אזרחיו - זו מדינת ישראל, עם דיכוטמיה רותחת גם ככה של שמאלנים (בוגדים) מול ימנים (אוהבי ישראל) ודיכוטומיה חברתית עדתית עמוקה שעוד רחוקה מאוד מאיחוי, של "פרידמנים" נגד מזרחים והפוך, של הפלייליסט "הלבן" של גלגלצ מול אליקו ועוד, הדבר האחרון שהחברה הישראלית צריכה זה עוד הדגשה ושרטוט מעמיק של הקווים המפלגים, שיכולים להיות דמיוניים אם רק נאפשר להם.

 

לא חייבים לבחור, אפשר לשים shuffle
לא חייבים לבחור, אפשר לשים shuffle | צילום: יח"צ

התוכנית מייצרת את הרושם ושולחת את המסר שאין ברירה, צריך לבחור, מסר שווא שמאוד התחדד בשנים האחרונות ובא לידי ביטוי בכל תחום כמעט בתקשורת ובחברה, אז גם המתמודדים צריכים לבחור, או הקבוצה של אייל או של אביב, או עדן בן זקן או אדל. אבל רגע, למה בעצם לא שניהם? למה לא לחתור לכיוון משותף, של הרמוניה, של שיתוף פעולה, של הפרייה הדדית, של הכרה הדדית? כנראה שהתשובה המכוערת היא: כי זה פחות רייטינג.

 

"אם הקול של מסיקה יכול להכריע אודישנים, למה אין לה שום דרך מוחשית להביע את דעתה?"


גם המקום של מירי מסיקה בתוכנית הוא על גבול הפארודיה - קודם כל כאישה היא טובת לב, היא רודפת שלום, היא לא מתנגחת כי רק גברים מתנגחים, נשים מפייסות, אחרי שהן גומרות ללקט כמובן. אבל מילא, אז לקחו את מסיקה כבעצם 'חסרת טון', 'חסרת צבע' היא הנייטרלית האובייקטיבית, יוצאת רימון הגלגלצית שיודעת גם לסלסל - קלאסי.

 

וכך, בזמן שאבא ואבא רבים, מסיקה היא האמא הטובה, הרחמנית, זו שתקום לעמדה של אביב ותעביר לו את המוט למרות שהוא לא העביר וההיפך. יש כאן איזו לגיטימציה של שוביניזם שלא ברור לי איך היא עברה - אם מסיקה היא חברה קבועה בפאנל, למה התוכנית נקראת "אביב או אייל"? אם הקול של מסיקה יכול להכריע אודישנים, למה אין לה שום דרך מוחשית להביע את דעתה חוץ מלקום אל מושבו של אחד הגברים בעלי הסמכות ולהשתמש במוט ההכרעה שלו? כמה סימבולי, ככה בעייתי. בסופו של דבר ייצוג של האישה כעוזרת ולא המעסיקה, כשוליה נאמנה ולא בוסית, זה גם - עוד ממה שיש לנו כבר בשפע.

 

הפיה הטובה מהאו
הפיה הטובה מהאו"ם | צילום: יח"צ

מה שחבל זה שהתוכנית באמת הייתה יכול להיות פי מאה יותר מעניין אם גם אביב וגם אייל היו עובדים לאורך העונה עם המתמודדים (הפורמט הוא שהם בוחרים עיבוד של אחד מהם והוא המנטור שלהם מעתה עד הסוף) והיינו נחשפים לכל מה שיש למוזיקה להציע, על כל גווניה בעזרתם של זמרים מוכשרים.

 

כך למשל המתמודדת הצעירה מצדה, ביצעה באופן מצמרר גם את "בוא לים" של עדן בן זקן וגם את "someone like you" של אדל, באף אחד מהביצועים לא הייתה הגחכה, אף אחד לא היה כקוריוז, תראו את המזרחית שרה באנגלית או ההיפך. את שני השירים היא ביצעה מדהים ומרגש, בשניהם היה יופי, לשניהם היה מה להציע ואם זה עוד לא היה ברור עד עכשיו - I rested my case.

 

ממש שחור על גבי לבן
ממש שחור על גבי לבן | צילום: פייסבוק

כנראה שהסכסוף והפילוג הם הדרך החדשה, ניצול ציני, עורק זהב של יצירת רייטינג, עוד אודישן מרגש, פחות אודישן מרגש - היינו שם, "מיצינו", אבל ריב סוער על פוליטיקה, צה"ל, מירי רגב, השתמטויות - זה אף פעם לא נמאס. הקודקודים יודעים שזה יביא את הרייטינג וכך הם בונים פורמט שכזה מלכתחילה, החיבור בין השניים נועד בבסיסו להביא דם, לא הרמוניה - וזה צריך להפריע לכם. את הנקודה הנ"ל הבהירה התוכנית היטב כשהפרומו של הפרק הבא היה כולו על טהרת מריבה בין אייל לאביב על מירי רגב, בלי שום הצצה למתמודדים הבאים - איי רסט מיי קייס אגיין.

 

אבל שוב - חוץ מזה, שזה אמנם 'חוץ מזה' גדול, אבל חוץ מזה - התוכנית טובה, מעניינת קולחת, רק חבל שהיא הולכת לבטן הרגישה, עם המעי הרגיז, של כל צופיה, פונה למכנה משותף נמוך ומנמיכה אותו עוד יותר, עושה לגיטימציה ברורה לשיסוע ופילוג חברתי. ואני פה רק אשמח להזכיר - זה לא לגיטימי, זה לא "טבע הדברים" ואפשר גם לחתור לאחות את זה.