40 שנה לאסקימו לימון: "לעומת מה שיש היום? זה סרט של דיסני"

ישראל, 1978. אבניבי מנצח לראשונה באירווזיון, בגין וסאדאת לוחצים ידיים, ובועז דווידזון, שהיום חי בארה"ב, עושה סרט על הסיפור האישי שלו - אהבה נכזבת מימי הנעורים.

גם אחרי 40 שנה קשה לפענח את הסוד - מה הפך סרט קטן בתקציב צנוע למצליח ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי - מכר 1.3 מיליון כרטיסים במדינה בת שלושה מיליון תושבים, שמונה סרטי המשך, ואנשים שעד היום מצטטים - בנצי שלא תשתה לי שם חשיש.

השלישיה הזאת, כמו הרבה דברים באסקימו - נולדה במקרה. צחי נוי היה אז בן 25, וכבר שחקן מוכר, יפתח קצור היה ילד פלא לפני גיוס ששיחק בתיאטרון. יהונתן הוזמן לאודישן כשלמד לבגרות בתנ"ך. עוד נגיע לנשיקות, היו הרבה וגם מעבר לזה - בעצם, הם היו חבורת נערים שהרגישו שהם משחקים בקולנוע. אלא שהיום, בעידן ה me too, סצנות כמו של סטלה המגמרת או בני נוער שהולכים לזונה, הדיבור הבוטה והסקסיסטי, והיחס המזלזל כלפי נשים - ספק אם היו עוברים בשקט.

"אני לא חושב שיש בסרט הזה הטרדה מינית", הוא אומר. "אולי הוא לא כל כך פוליטיקלי קורקט, אבל יש בו אמת של מה שהיה אז", אומר דוידזון. זה עידן אחר, מסכים דוידזון, שעובדת שפוטרה הגישה תביעה על הטרדה מינית נגד שותפו לעסקים והחברה שבבעלותם. הם מכחישים את הנאמר בכתב התביעה. היום הוא היה משנה קצת את התסריט.

עם ישראל עמד בתור לראות אסקימו לימון. הארץ געשה - עירום, מין, הסרט הוגבל לגיל 16 ומעלה, מה ששיחק לטובתו. "בני ה-10 וה-11 שעוצרים אותי ברחוב רוצים סלפי, לא בגלל גולסטאר, אלא בגלל אסקימו לימון", אומר צחי נוי, "מה היה שם? הם רואים בגלל הצחוקים. הם רואים קצת חזה של אשה? לעומת מה שיש היום באינטרנט, אסקימו היה סרט של דיסני".

הם גם היו מועמדים לפרס הסרט הזר הטוב ביותר בגלובוס הזהב. העולם אהב את בנצי, מומו ויהודל'ה.

אסקימו לימון ידע לנגן על הנימים הנכונים, כראוי לסרט ששליש מהתקציב שלו - שולם על זכויות יוצרים לפס הקול - להיטי שנות החמישים, אבל גם המוסיקה היא רק תשובה חלקית. בועז מתכנן לצלם בקרוב גרסה אמריקנית לאסקימו לימון, סרט ישראלי נוסף בסדרה כנראה כבר לא תהיה - חתול שחור עבר בין כמה מהשחקנים. בעוד חודשיים יוקרן בטלוויזיה הגרמנית סרט דוקומנטרי שנעשה עליהם, שגם הוא מנסה לפענח את סוד ההצלחה, שנמשכת כבר 40 שנה.