"זה" ביקורת סרט: לא לליצן ה"זה" פיללנו

27 שנים (ולא במקרה...) לאחר שידורה של המיני סידרה המיתולוגית "זה" מגיע העיבוד השני לסיפרו הקלאסי של סטיבן קינג - והפעם לראשונה למסך הגדול. קרוב ל-200 מיליון צפיות בטריילר של הסרט הבהירו לכולם שמדובר כאן בלהיט כמעט בטוח ולא קשה להבין למה, איך אומרים? הכל בחיים זה טיימינג.

 

בין אם זה קדחת הליצנים המפחידים ובין אם זה ההצלחה המטורפת של הסדרה של נטפליקס Stranger Things (בעברית: "דברים מוזרים) הרי שהעיתוי מעולם לא היה נכון יותר לשובו של פניווייז הליצן המרקד שרדף את לילותיו של כל מי שגדל בשנות השמונים וקרא את הספר או צפה במיני סידרה ההיא. הנסיון הנוכחי מאמץ בחום את המקור של קינג ומזייף קצת במקומות שהוא מחליט לסטות ממנו - ולשמחתנו אין הרבה מקומות כאלו.

 

לטובת מי שלא קרא את הספר עב הכרס (1,100 עמודים) או מי שאינו מכיר את המינ יסדרה, תקציר הסיפור הוא כזה: כאשר ילדים נעלמים בנסיבות מסתוריות בעיירה דרי, במיין, קבוצה של נערים מחליטים לפתור את התעלומה, ומגלים כי רוע מסתורי ואפל שוכן בעיר מזה שנים הזוכה לכינוי "זה", ומופיע בדמות ליצן אימתני בשם Pennywise המתגורר בתעלות הביוב. לאחר שאחיו של אחד מהנערים נעדר, הם מחליטים לצאת למלחמה ולהביס את "זה".

 

אז איך הסרט? ובכן אין ספק שהסרט מצולם נהדר, ומצליח לשדר אוירה קריפית ומטרידה כמעט מהפריים הראשון. אבל, וזה אבל רציני, נראה כי הסרט זורם מסצינת הפחדה אחת לשנייה באופן מונוטוני וכמעט צפוי ופניוויז הליצן, שהצליח לעורר תחושת פלצות בפתיחת הסרט, הופך לקראת סופו במקרה הטוב ל"משעמם" ובמקרה הרע - לדבר הכי קרוב שיש לאתנחתא קומית , וזה לא דבר חיובי כשאתה אמור להיות יצור רצחני שמתחזה לליצן שאוכל ילדים.

 

כלל אצבע בסרטי אימה (ראו "סיוט ברחוב אלם" הראשון ו"הנוסע השמיני" לשיעור בעניין) הוא שככול שנראה פחות את האיום - נפחד ממנו יותר. ב"זה" הבעיה העיקרית היא שככול שאנו רואים יותר ויותר את פניוויז בגילומו של ביל סקארסגארד, אין מה לעשות אנחנו פשוט מפחדים ממנו פחות וזו תכונה שהורגת סרטי אימה -= וזה בדיוק מה שקרה כאן. "זה" נהנה מקאסט שחקנים צעירים מוכשר מאוד שסוחב בצורה מרשימה את הסרט, נדמה שהחולשה הכי גדולה שלו היא חוסר היכול לנפק כמות הפחדות עמוקות, מעבר למספר הבהלות סאונד והקפצות זולות .

 

 

השימוש במונטאז'ים מוזיקליים במהלך הסרט מצליח להתיש, ונדמה שיכלו לחתוך כאן לפחות חצי שעה בכיף ולייצר סרט הדוק יותר ומלחיץ יותר ובשורה התחתונה? מפחיד יותר. ההחלטה של היוצרים להתמקד רק בחבורת הצעירים (מועדון ה"לוזרים") היא החלטה שמצד אחד נעשתה ברוח הספר של קינג שהעביר ביקורת חריפה על יחסי מבוגרים וילדים בספרו ומהצד השני מעט מרגישה תמוהה נוכח הטון ההיפריאליסטי (במסגרת המציאות של הסרט כמובן) שהסרט מתהדר בו. במשך שעתיים שלמות הצופה פשוט רוצה לזעוק וצרוח: "למה אתם לא מתקשרים למשטרה? על כל פינה ועל כל צעד בעלילה. משהו בבנייה הזו של התסריט קצת לוקה, וזו כאמור, לא הבעיה היחידה. בעיה נוספת היא שהסיפור למעשה נקטע בסוף, ובדיוק כמו במיני-סדרה, נאלץ לחכות לפרק הבא (שכבר התחיל שלבי הפקה ראשונים) כדי לקבל את סופ ולמעשה את ה-Payoff של כל מה שלמדנו על הדמויות הללו, כך שמה שאנחנו נותרים עימו זו יצירה לא שלימה וככזו , היא לא מספקת.

 

אציין לטובה את עיצוב הפסקול והסאונד המעולה כאן, כמו גם את השחקנית הצעירה סופיה ליליס שנראית כמו הכפילה של איימי אדאמס ומעבר למשחק המשובח שלה גורמת לך לתהות מדוע אישה בשנות השלושים לחייה מסתובבת עם חבורת ילדים? (אחרי שתצפו תבינו על מה אנחנו מדברים).

 

אז לצפות או לא לצפות? אם מעולם לא קראתם את הספר או צפיתם בעיבוד הטלוויוני, סביר להניח שתהנו מאוד מהסרט, אבל תתאכזבו מכמות ההפחדות. אם אתם מעל גיל 30, סביר להניח שתהנו מהטיול הנוסטלגי (ברוח "אני והחבר'ה) אבל שוב - אל תעמיסו ציפיות.