120 סנטימטר של אמביציה: השחקנית שכובשת את הבמות ומוכיחה סופית שהגודל לא קובע

בת-אל פאפורה לא נתנה לגובהה (120 מטר) לעצור את חלומה לכבוש את הבמה.  היא שירתה בגלי צה"ל  ולמדה משחק בניסן נתיב, משחקת בתאטרון גשר ואף זכתה לתפקיד בולט בסרטו של אבי נשר  "פעם הייתי". אבל כל זה לא הספיק לשחקנית הקטנטנה. כיום בת-אל מופיעה בכל הארץ עם מופע יחיד שזוכה להצלחה רבה ובקרוב אף תחגוג את הצגת ה-170 למופע "אני בת-אל" בתאטרון הקאמרי שמספרת את מסעה בדרך להגשים את חלומה שכנראה התגשם השנה, כי לאחרונה היא גילתה יחד עם כל המדינה שהיא מועמדת בקטגוריית "השחקנית המבטיחה של השנה " בטקס פרסי התאטרון.

ואכן דבר לא הניע את הילדה המתנשאת ל120 ס"מ מדרכה שלה. כשהיא מלווה באימה שלאורך כל חייה דחפה  אותה  לחיות חיים רגילים ולשאוף לשגרה ללא הנחות ומגבלות. גם כשהיה נראה הדבר  בלתי אפשרי בת-אל הוסיפה לדבוק בחלומה ועשתה  כל מה שנדרש כדי להתאקלם בעולם המשחק. היא  שירתה בגל"צ, שידרה בגלגל"צ, גלי צה"ל ואקו 99. גם שם הציגה את כישוריה  לאחר שירותה הצבאי, עברה לתל אביב, למדה בבית הספר למשחק ניסן נתיב  והתברגה בסרטו של אבי נשר "פעם הייתי" שזכר אותה עוד מימי אוליבר טוויסט, אך נראה היה שהדרך עוד ארוכה. "כשסיימתי את הצילומים של "פעם הייתי" אף סוכנות בתל אביב לא רצתה לקבל אותי. אבל לי יש נטייה להיות קצת כמו סוס שיש לו סוכך על העיניים ואני לרוב רואה פשוט את הדרך קדימה, לא מאפשרת לדברים מהצד להפריע לי. אני מאוהבת במשחק, אני  מגשימה את עצמי ומגלה את עצמי  בעולם הזה. ומהר מאוד הבנתי שאם אני מרגישה ככה, אז זאת צריכה להיות הדרך שלי."

בגיל ההתבגרות נעמדו גם חוויותיה האישיות והרומנטיות שמעסיקות כל נערה מתבגרת, אך גם שם היא לא ראתה סיבה לייחס לגובהה חשיבות גדולה כל כך. "בגיל ההתבגרות מאוד התעסקתי בשוני שלי ועל איך שהוא משפיע  על הפן הרומנטי, אבל לא בגלל הגובה. הייתי ילדה שמנמנה, מחוצ'קנה, בלי ציצים ולא ידעתי לסדר את התלתלים שלי אז בגלל דנה דבורין ביליתי את כל גיל ההתבגרות עם בנדנה על הראש. היום אני מרגישה שלא כל בחור יעוט על לשאת אותי בגאון אבל לאו דווקא בגלל הגובה שלי. היום אני מרגישה שאיך שאני נראית מושך אלי גברים ומה שלא תמיד עובר להם חלק בגרון זה לא השוני שלי אלא העצמאות המוחלטת שבה אני חיה. דרוש גבר שיהיה גבר. אומר רק שמערכת היחסים המשמעותית האחרונה שהייתה לי ארכה שנתיים והיא הייתה עם בחור  בגובה רגיל שאהבתי ואהב אותי בחזרה. בארבע השנים האחרונות היו לי כל מיני אפיזודות שאני לא באמת יכולה לכנות אותן מערכות יחסים. אני מאמינה פטאלית באהבה ובעיני להתאהב זה כמו להיות על הבמה, כמו שיגידו לך כן באודישן זו התרוממות נפש שאין שניה לה. תל אביב שאני כל כך אוהבת מזמנת אלי כל מיני דברים אך עד כה לא זימנה לי מישהו יחיד ומיוחד."

בין כל רגעי ההצלחה  שחוותה בת-אל היו גם רגעי משבר  ושפל שזכורים לה טוב מאוד.  "הקיץ הראשון שלי אחרי ניסן נתיב היה קיץ קשה במיוחד. זה השלב שבו סטודנטים למשחק מקבלים את הבשורה  שבקיץ אין עבודה ונוסף לזה גם הייתה מלחמה והתבטלו לי כל העבודות שהיו אמורות להיות, לא  היה לי כסף לקנות אוכל, נגמר לי הקרם תלתלים ועכשיו אם אין לי קרם תלתלים אין לי מה לצאת מהבית. ואני זוכרת שישבתי על הרצפה בדירה שלי ופשוט בכיתי. הרגשתי כזה כישלון שאני לא מצליחה לפרנס את עצמי.  אמא שלי עזרה לי כלכלית בתקופת הלימודים אבל אחד הדברים הכי משמעותיים שהיא עשתה וגם אולי אחת המתנות הכי גדולות שהיא נתנה לי זה שהיא הודיעה לי וגם עמדה מאחורי דבריה,  שהחל מהרגע שאני מסיימת את הלימודים, אין יותר סיוע. אני צריכה להסתדר לבד. על הרצפה בדירה שלי בעודי טובעת בתחושת כישלון ידעתי שאת הרגע הזה אני לא אשכח ושכאן  אפשר רק לקום".

הצגת היחיד  של בת-אל רצה כבר שנה ברחבי הארץ הספיקה לעלות בתאטרון הקאמרי וחוזרת לשם שוב בקרוב לחגיגות הצגת ה-200. בהצגה  מספרת בת-אל על הדרך שעברה בחייה, לא נספר על הפרטים המרתקים, כדי שתלכו לצפות בפצצת הכישרון הקטנטנה הזאת קורעת את הבמה במופע מוזיקלי מלא הומור, אותו הפיקה לגמרי לבדה ומתאר את חייה במשך שעה ורבע של טקסט יחיד ושירים מקוריים אותם כתבו והפיקו אלון זיגי לוי וגל לב (סודהביט.)  "מה לא אמרו לי לפני זה, את צריכה במאי, את לא יכולה להפיק לבד, איך תביאי קהל, איך תמלאי אולם. בהצגה הראשונה שלי,  כל מה שחלמתי התגשם ויצא לפועל בדיוק אבל בדיוק כמו שרציתי. איזה כיף שדברים כאלה קורים. הפקתי לי חלום. וויז'ן. והדבר הכי משמעותי בעיני זה שהתבגרתי, הייתי לגמרי קול באותו יום. לא הייתי לחוצה, ידעתי שיש לי אותי ושאני יודעת מה טוב לי וסמכתי על עצמי מה שלא היה קורה בעבר. הכרטיסים למופע נמכרו מראש שבוע לפני. האווירה באולם הייתה קסומה ונהניתי ברמות שהרגשתי שבעורקים שלי יש חשמל ולא דם."