ביג אין תל אביב: אלפאוויל הרימו את היכל התרבות בתל אביב
כשהם נישאים על גל של רומנטיקה וגעגועים לשנות השמונים, אלפאוויל הופיעו אמש(ו') בהיכל התרבות בתל אביב, בפני אולם מלא עד אפס. ההישד מרשים במיוחד כשמבינים שמדובר בערב סולד אאוט ראשון מתוך שניים ברצף- הישג גדול בכל קנה מידה, ובייחוד עבור להקה שהגיעה לשיא הפופולאריות שלה לפני שלושים שנה. באופן אישי, התמזל מזלי וזכיתי לראות אותם בפעם הקודמת שלהם בישראל, בהופעה שלאחריה כמעט ונדרסתי למוות. ההופעה ההיא בסינרמה צרובה אצלי בזכרון כרגע מאוד מיוחד. זכור לי שהמקום היה מלא והרגיש כמועדון לכל דבר, כשכל הנוכחים רקדו לצלילי הלהיטים הגדולים משנות השמונים. לכן המיקום והבחירה בהיכל התרבות כלוקיישן להופעה השנייה שלהם בארץ היה קצת תמוהה עבורי. אז איך היה?
למרות שעברו לא מעט שניםׁ (שניכרים היטב על הסולן מריון גולד שתפח למימדיו של לוצ'יאנו פאברוטי ז"ל) הם עדיין נשמעים נהדר. ההופעה נפתחה עם Romeos מתוך אלבומם השלישי The Breathtaking Blue. הקהל התלהב אבל התעורר באמת רק כשהחלו להתנגן צליליו של השיר השני, הלהיט האדיר "Dance With Me" מתוך אלבומם השני. התנודיות הזו של הקהל הפכה ברורה יותר לאורך כל המופע ולמעשה עד סופו, הקהל הבהיר ללהקה שהוא פה בשביל הלהיטים הגדולים משנות השמונים וכך לאחר Dance With Me האיקוני, נוצר גוש של שירים שלא היו כל כך מוכרים לחובבי שנות השמונים- חלקם היו מתוך אלבומם Salvation משנת 1997 (monkey in the moon המקפיץ) ומהאלבום Catching Rays on Giant שיצא ב2010 (Song For No One). בתוך הבלוק הזה שהקהל לא התחבר אליו בחלקו ( שהרי הם פה בשביל הלהיטים ולא האלבומים) בלטה הבלדה Jerusalem שהגיעה אחרי רצף של תקלות קלות שנפתרו בחינניות והתקבלו בסלחנות מצד הקהל. וכך בעוד הקלידן ביצע מה שנראה כאתחול מחדש לאחד מהלפטופים של אפל בהם השתמש, גולד החל לספר סיפור ארוך על שני סוחרי סמים שפגש על חוף בטנזניה שהציעו לו ולחבריו לשוט לאי במרחק 3 ק"מ מהחוף. הם כמובן הסכימו ובהגיעם לאי גילו בר משקאות וכמה בחורות יפות איתן בילו על החוף כל היום. וכך, בעודם שכובים על החולות ומביטים על היבשה ממול הם מספרים שזה הרגיש להם כאילו והם האנשים האחרונים בעולם. סיפור מרגש, שלא בדיוק עניין את הקהל שישב עימ יביציע ופשוט חיכה ללהיטים- וכשהם הגיעו, הקהל לא יכל להכיל את ההתרגשות שלו.
מלוווד
ראשון הגיע A Victory Of Love שהיה פשוט מעולה והרים את המקום כשאלפים במקום פשוט צווחו את הפזמון והחשמל הורגש היטב באויר. בשלב הזה היכל התרבות הפך למועדון אייטיז ענק מאולתר כשהקהל כולו נעמד על רגליו. אחריו הגיע עוד להיט אדיר, Sounds Like A Melody, ופה הקהל כבר היה באקסטזה. מימיני ומשמאלי אנשים בכל הגילאים רקדו במרווח של השורות וליד המושבים עצמם כשגולד נותל ביצוע מעולה כאילו ולא חלפו שלושים שנה מאז שיצא השיר.
סאונדס ליק א מלודי
אחר כך מגיע תורה של הבלדה האולטימאטיבית ואחד מלהיטי האייטיז הגדולים ביותר: "Forever Young".
פוראבר יאנג
פיסקה1
בשלב הזה הקהל צווח מגרונו את כל המילים ואדי הנוסטלגיה ממלאים את כל הנוכחים והחיוך פשוט מסרב לרדת מהפנים, ועוד בטרם הקהל מספיק להכיל את הרגע אלפאוויל פוצחים בלהיט הגדול ביותר שלהם בישראל (וזה שרוב הנוכחים חיכו לו) Big In Japan. בנקודה הזו היכל התרבות הוא נראה כמו הכלאה בין הפינגווין, האזימוט והיכל יד לבנים בחולון. הקהל רוקד - אך בצורה מסודרת.
ביג אין ג'אפן
הקהל רוצה להתפרע ולרקוד- אך מגבלות האולם ניכרות אך יחד עם זאת, מהמבט על פניהם של הסובבים אותי, לא נראה שהנאתו של איש נפגעה. הגוש הזה של להיטי האייטיז האדירים של הלהקה היה מוצלח במיוחד ושווה לבדו את מחיר הכרטיס גם אם אתם לא מחסידיהם הגדולים של הלהקה. ואכן עבור חלק מהנוכחים נדמה שזו הייתה הנקודה בה נגמר הערב ואנשים החלו לעזוב כשהלהקה ירדה מהבמה רגע לפני שהיא חזרה לעוד שני שירים The Jet Set מהאלבום הראשון ואפולו מאלבום הרביעי.
הסאונד היה נהדר לאורך המופע, הלהקה סיפקה את הסחורה ברוב המקרים ובסוף הערב הגעתי למסקנה שאפילו הבחירה בהיכל התרבות (שקצת התמרמרתי עליה בתחילה) לפתע נראתה הגיונית, אחרי הכל הסדר היה מופתי והיה שפע של חניה לכולם. עבר זמן רב מידי מאז שהלהקה ביקרה בישראל, וחבל, נדמה שהקהל התגעגע (ומכירת הכרטיסים תעיד על כך). קדימה, תנו לנו עוד אייטיז!