סיכום 2013: למה סלפי הלוויות הוא התופעה החשובה של השנה
הטאמבלר Selfies At Funerals הביא לשיאה את הנרקיסיזם, האנוכיות והאטימות של תופעת הסלפי, אבל במקביל הציב בפנינו מראה: אנחנו לא תמיד עצובים כשמישהו לא מאוד קרוב מת, גם כשאין מצלמה בסביבה
Selfie-sh! זעק עמוד השער של הניו יורק פוסט, שהציג אשה נאה מצלמת את עצמה, כשברקע שוטרים מנסים לשכנע אדם שלא להתאבד בקפיצה מגשר ברוקלין.
הפרס שיקבל אותו אדם, שבסופו של דבר השתכנע להימנע מניתור לעולם שכולו טוב, הוא לזכות להמשיך לחיות במקום שבו הפכו רבים מאיתנו כה קהי חושים, שהם מצלמים את עצמם בזמן שממש לידם נמצא מישהו בסכנת חיים מוחשית.
למען האמת, אותה אישה אומללה, שזכתה לשיימינג בצהובון נפוץ ועד מהרה שוכפלה לאייטמים בכל אתרי האינטרנט תאבי הרייטינג בארה"ב בעולם, רחוקה מלהיות צלמת הסלפי האנוכית ביותר ביקום. לתואר הזה זכאים, ככל הנראה, גיבורי הטאמבלר הנהדר Selfies At Funerals.
מדובר בחבורה של אמריקאים טמבלולים, שצילמו את עצמם בדרך ללוויה של סבא, סבתא, דודה או דוד (רק אחד מהם אשכרה עשה סלפי בלוויה של אבא) או לחילופין על רקע הקבר הפתוח של המנוח. חלקם טרחו להיראות עצובים, אולם רובם ככולם נראים די מאושרים. הבנות מחמיאות לעצמן על הלבוש והאיפור, הבנים עושים פרצוף מטופש. וכן, על הדרך הם מבכים את לכתו של הקרוב האהוב. ברוך דיין האמת, קליק.
התגובה הראשונית למראם של אותם נערים סוררים הוא זעזוע, אפילו ייאוש. זהו דור העתיד. ככה הם נראים, ה"מילניאלס" הידועים לשמצה, הנרקיסיסטים, קהי החושים והאטומים. פעם זה לא היה ככה. פעם ידענו להיות עצובים באמת בלוויה של הדוד או הדודה או הסבתא או הסבא, חו"ח. כלומר, יכול להיות שצחקנו באוטו בדרך, ואולי הרצנו דאחקות לא רחוק מהקבר, ואפילו ריכלנו על נושאים שבכלל לא קשורים לעניין שלשמו התכנסנו, כי אחרי הכל סבא היה דמנטי לגמרי בשנים האחרונות ולא השתגענו על הבישול של הדודה, אבל להצטלם? גוועלד.
למעשה, מי שצפה בכל שידור מזירת פיגוע בישראל מכיר את בני דמותה של הגברת שהצטלמה ליד גשר ברוקלין והמתאבד הכושל. אלו אותם "סקרנים", שנדחפים בחיוך מאחורי המצלמה של אחד הערוצים המסחריים כשמסביב מטאטאים אנשי זק"א את חלקי הגופות וסוחטים סמרטוטים מלאים בדם. אלא שכל זה היה בפרהיסטוריה של האינתיפאדה השנייה. עכשיו לכולם פשוט יש ביד מכשירים שיכולים לעשות הכל, פרט לטיגון חביתה. אז הם מצלמים את עצמם, בדיוק כשם שאמנים לא נזקקים יותר לאולפני הקלטות ומקליטים בבית.
כן, הטכנולוגיה הפריטה הכל, את הכישרון ואת הנרקיסיזם. אפילו אנשים אינטליגנטיים כברק אובמה והלה תורנינג-שמידט, ראש ממשלת דנמרק, לא מצליחים לעמוד בפיתוי הסלפי בזמן טקס האשכבה של נלסון מנדלה, תוך שהם מסכנים כנראה את שלום הבית של האיש החזק בעולם. זהו עידן חדש ומאיים, שמציב בפני בני האנוש מבחן מורכב. כמו ברוב המבחנים האחרים, החל משמירה על נאמנות לבן הזוג ועד להימנעות מהקמת תאגידי פירמידה רק בשל תאוות בצע, הם אינם מצליחים לעמוד בו.
זה גם מה שיפה בסלפיז הלוויות: הם חושפים אמת אנושית. אנחנו לא תמיד עצובים כשמישהו קצת רחוק מת, ולעתים אנחנו סתם מתנהגים כמו חלאות חסרות לב. האינטרנט מקפל אליו את כל מה שנפלא ונורא באנושות ובעיקר ממגר את הצביעות שבני האדם סיגלו לעצמם כאמצעי הישרדות.
לכן, גלישה ברשתות החברתיות, שהפכו מזמן לאוסף של חתלתולים ודובוני פנדה מתקתקים מכאן מול סרטוני סנאף דוחים משם, עלולה לערער את יציבותו הנפשית של הגולש. האמת גדולה עלינו. אפשר להתנחם בכך שבטאמבלר הלוויות, שמפעילו הכריז על פרישה עם פרסום סלפי האשכבה של אובמה, לא ניתקל בקרוב. חבל רק שנפתלי בנט עדיין בסביבה.