״בכלל לא התכוונתי לזה, לא ידעתי שזה יוביל לכזאת אהדה״

בשמיני באוקטובר, שחר דקל, תושב נחל עוז נקרא למילואים. מבין סיפורי המלחמה על הקיבוצים שניצלו מהתקפת המחבלים, נחל עוז הוא לא אחד מהם. כ-13 חברי קיבוץ נטבחו בערב ההוא, שניים (צחי עידן ועומרי מירן) נשארו חטופים בעזה. דקל, בן 26, סטודנט לקולנוע במכללת ספיר, הגיע לפלוגה מ׳, גדוד 7016 בחיל השריון. התיק מילואים שהיה ברשותו נשאר בנחל עוז, ומלבד מצלמה הוא לא הגיע עם שום דבר. הוא מספר שתמיד רצה לקחת מצלמה למילואים, וצחוק הגורל, הפעם הוא לקח.

שחר עבד בתור צלם גם לפני, בעיקר וידיאו אבל גם סטילס: "הצילום היה בשבילי מקום מפלט, הוא עזר לי לא להתמקד במלחמה ובמה שקרה בקיבוץ. רציתי בהתחלה לשלוח תמונות לחבר'ה, להרים את המורל, להראות שאנחנו בסדר, עד שיום אחד חבר מהגדוד הציע לי להתחיל לכתוב יומן". הכתיבה הגיעה אבל לא בנפרד מהתמונות והוא התחיל לשתף. מבלי משים, הוא מצא את עצמו כותב יומן מלחמה אבל לא כזה שמשאירים במגירה, אלא כזה שגרם ללמעלה מ-30 אלף אנשים לעקוב אחריו.

"בכלל לא התכוונתי לזה, לא ידעתי שזה יוביל לכזאת אהדה", הוא מספר, "אנשים אוהבים את מה שאני אוהב לעשות וזה מרגש אותי". התמונות בשחור-לבן, חלקן מכמירות לב, חלקן מצחיקות. "נגיד ביום ה-76 ליומן, העליתי תמונה של אחד מהחברים לצוות מחזיק צעיף של קבוצת הכדורגל מנצ'סטר יונייטד שמצאנו בין ההריסות בעזה. כתב של הצד הפלסטיני ראה את התמונה הזאת, פרסם אותה, וכתב שמנצ'סטר יונייטד תומכת ברצח עם, קיבלתי לא מעט תגובות נאצה אבל זה העלה את החשיפה".

לצד רגעים כאלה, יש גם כאלה שיכולים להתרחש רק במדינה כמו ישראל: ביום ה-34 הוא העלה תמונה של סבו (שגם היה שריונר) לובש את הסרבל שלו. "הוא מאוד התרגש, הוא אמר שזה זורק אותו 50 שנה אחורה". עם או בלי סיפורי רקע, ניכר שיומן המלחמה הצליח לכבוש את הציבור הישראלי, ובפרט את הלוחמים בשטח ואת נשות המילואים. "אני מרים את המצלמה אחרי יום חרא בשטח ואומר לאיזה חבר לחייך והוא מחייך, זה מרים את המורל".

מן הצד השני של המתרס, לשחר יש מעין מקביל עזתי, שגם מתעד את חייו מהשטח מאז פרוץ המלחמה. על העבודה שלו, הצלם מעאן חאמאד קיבל סיקור תקשורתי נרחב בתקשורת הזרה ואף כתבה במגזין TIME, בין המגזינים הנחשקים והמוכרים ביותר בעולם. "זה ברור שגם אני הייתי רוצה כתבה ב-TIME" אומר שחר, "אבל זה גם ברור שזה הרבה יותר סקסי לסקר את האנדרדוג, בסוף גם אני וגם הוא עושים אמנות".

איך עושים אמנות תחת מלחמה ופיקוח צבאי? ובכן, שחר מעיד שהמטרה שלו היא בראש ובראשונה להעביר תיעוד אנושי, לא מלחמתי. ולמקרה שדאגתם, גם דובר צה״ל נמצאים בתמונה ויש מי שמפקח. אבל מלבד תמונה אחת שהתבקש להסיר, אין התערבות מצד הצבא.

"אני שמח שזה התפתח ככה וקיבל כזאת חשיפה, אבל כל מה שהייתי רוצה זה להתעורר בשבעה באוקטובר בבית בנחל עוז עם הבת זוג שלי והכלב, להבין שכל זה היה חלום, ולצאת לשתות קפה".

ליומן המלחמה המלא של שחר דקל