החרדה הישראלית מקבלת בתערוכה הזו פנים בדמות שפה חזותית יוצאת דופן
תמר שפר לקחה את המונח האדריכלי-חברתי הטעון של "בנה ביתך", שם התערוכה שלה שמוצגת במוזיאון רמת גן לאמנות, ופירקה אותו בצורה מחושבת אך גם יפה להחריד. עם הקשר מפתיע לטבח 7 באוקטובר, אלמנטים מטלטלים ועמדה מפוכחת אך חסרת רחמים על הבית שהתרוקן מתוכן, האמנית לא מפחדת לשאול את הקהל איך זה מרגיש להתגורר במבנה שהפך לזר?
בממלכה המעורערת של המציאות המקומית, ההבטחה הנושנה של "בנה ביתך" אינה מסמלת עוד את שיאה של הרווחה הבורגנית, אלא נחשפת כתסריט מופשט ומנופץ. התערוכה של תמר שפר (באוצרותן של שרי גולן ועוזרת האוצרת גילי זיידמן) לוקחת את המונח האדריכלי-חברתי הטעון הזה ומפרקת אותו בשפה חזותית קרה, מחושבת ויפה להחריד.
זוהי אינה הצהרה על חורבן חיצוני בלבד, אלא על פירוק מבני של המהות. שפר אינה מציגה לנו הריסות, קירות מפויחים או בטון חשוף; היא נמנעת מחשיפת האלימות הוויזואלית הגלויה, ובכך היא מעמיקה את הפצע. החלום על הבית אינו נשבר ברעש גדול – הוא מתפוגג ומותיר אחריו הרכבת כלאיים מוזרה, היברידית, של שאריות ממה שהיה אמור להעניק לנו תחושת שייכות, אך הפך באחת לזרות צורבת.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
השקט שמנכיח אימה
השפה החזותית המאפיינת את המיצב מתאפיינת בסטריליות כמעט קלינית. המרחב נראה במבט ראשון מסודר, אדריכלי ומחושב למשעי, אך תחת המעטה הבוהק הזה מסתתרת תחושה עמוקה של אי-נוחות. זוהי אסתטיקה "יפה להחריד" – יופי שמקפיא את הדם, שקט שמסווה חרדה עמוקה.
המיצב מתורגם בשטח לסדרה של "קופסאות" וקפסולות אדריכליות, שבהן האובייקטים המוכרים עברו תהליך של נישול ממהותם הראשונית. באחת הוויטרינות המוצבות במרחב אנו מוצאים כיור מטבח נקי ואריחי חרסינה לבנים, שמעליהם תלוי פס סכינים מגנטי. המטבח הביתי הופך כאן למרחב מאיים: הסכינים אינן כלי בישול ביתיים אלא איום מרחף, והמים הזורמים ברוגע לתוך קערה קטנה מייצרים שקט קליני שמנכיח חרדה במקום נחמה. בקובייה אחרת דחוסים שני כיסאות סלון לצד מנורת רצפה ושטיח, אך הצפיפות והאור הממוקד הופכים את הפינה החמה לחנוקה ומסוגרת – מרחב המדגיש את חוסר היכולת לנוע או למצוא מקלט אמיתי.
האלמנטים הללו, לצד חפצים יומיומיים נוספים, אינם מעניקים נחמה. הם מתפקדים כשאריות מופשטות של חיים קודמים, מאובנים של בנאליות שהייתה בעבר מובנת מאליה וכעת היא נחווית כפנטזיה בלתי מושגת. הניגוד החריף בין הארכיטקטורה הסטרילית, הסגורה והקפואה ובין האלמנטים החומריים הפזורים בה, מייצר מתח מתמיד. המבנים מרוקנים מכל סימן חיים יציב ומציגים מציאות פוסט-טראומטית שבה האסון מיוצג על ידי שקט מצמית.
חומריות של חרדה וזיכרון
הרחבת המבט אל פרטי העבודות חושפת דיאלוג טעון בין המבנה הסטרילי לבין חומרים אורגניים, עטופים או מקושרים, הפועלים בגוף היצירה כאיברים פצועים. באחת היצירות נחשף גוף בד גלילי, ורוד-ארגמני, העטוף כולו ברשת צפופה וסבוכה של חוטים צבעוניים. הליפוף ההדוק, החונק כמעט, הופך את האובייקט הרך והכמעט-גופני למעין איבר חבוש, פקעת יצרית של חרדה או דימוי של גוף הכבול בתוך מצוקתו. החוטים הדקים אינם משמשים כאן לחיבור או לאיחוי, אלא מתפקדים כסד כובל המנכיח את הלחץ והדחיסות הפנימית של הזהות הפרטית והקולקטיבית.
בפרט אחר, שפר מציגה מיקרו-קוסמוס פיסולי המבוסס על ערבוב בין טבע לחורבות בורגניות: גוש אדמה כהה וסמיך שבו שתולים עורקי צמחייה ירוקה ופלסטיקית לצד שברי עציץ חרס, חרסינות שבורות, חתיכות ספוג וטקסטיל, ואף תבניות ביצים וקרטונים פצועים. הפירוק הזה אינו הרס פסיבי, אלא היבריד נוגה שבו השטיחים, העציצים והקירות הביתיים נטמעים חזרה בתוך האדמה כארכיאולוגיה עכשווית של אובדן.
בדיאלוג נוסף עם החלל, שפר מציבה מבנה שלד עץ גלוי המזכיר גריד אדריכלי של בית מיניאטורי, אשר תחתיתו מרופדת בבד פרחוני קיטשי ומתוק במפתיע. בתוך השלד החשוף הזה מונח אובייקט כהה וציורי, בעל עיניים גדולות ובוהות, המזכיר יצור קטן או דמות חרדתית הכלואה בתוך כלוב של נורמליות מעוצבת. הניגוד בין הטפט הפרחוני והרך לבין המבנה הסגור והמבט הבוהה מייצר תחושה עמוקה של זרות בתוך הביתי.
טקס אשכבה במרחב הסטרילי
אחד הרגעים המצמיתים והנוקבים ביותר בתערוכה מתרחש במפגש עם האובייקט העטוף המונח על גבי שטיח אוריינטלי מסורתי. הצורה המוארכת, הליפוף ההדוק והמשטח הלבן והבוהק מייצרים זיקה בלתי נמנעת לדימוי של גופה עטופה בתכריכים – טקס אשכבה שקט בלב המרחב הביתי.
בהקשר של המציאות הישראלית שלאחר טבח 7 באוקטובר, הדימוי הזה אינו עוד מופשט. הוא מטעין את התערוכה כולה במשקע הטראומה הקולקטיבית: הבית הישראלי, שהיה אמור להיות המרחב המוגן והבטוח ביותר, חולל על ידי המוות. השטיח האוריינטלי – סמל מובהק של ביתיות, חום ורווחה משפחתית – הופך כאן למצע של אבל. הניגוד החריף בין העושר הצבעוני של השטיח לבין הלובן הסטרילי והאלם של הגוף העטוף מגלם את הטרגדיה כולה: החיים שהיו ונדמו, והבית שהפך מאתר של הגנה לזירת זיכרון ואובדן.
מבטה של שפר מציע עמדה מפוכחת, חסרת רחמים אך טעונה במלנכוליה עמוקה, על הבית שהתרוקן מתוכן. הבית, שהיה אמור להיות המבצר הבטוח, נחשף במערומיו כמבנה משובש. הפער הבלתי נסבל בין פנטזיות העבר על ביטחון לבין ההסתפקות העכשווית ב"תקינות בנאלית" הוא הדלק המזין את המיצב.
מעבר לשיח הפוליטי והחברתי המקומי, התערוכה מעלה תהודה עמוקה יותר, כמעט אקזיסטנציאלית. "בנה ביתך" הופכת לתזכורת מזככת לזהות בסיסית וקדמונית יותר: אנחנו, במובנים רבים, היינו ונשארנו אנשים ללא מקום קבוע. גולים הנודדים ממקום למקום, מקבצים שברים ומחפשים משמעות. תחושת הזרות שבוקעת מתוך המבנים הללו אינה מקרית; היא חושפת את הארעיות המובנית בקיום האנושי והמקומי. הקרקע הנשמטת מתחת לרגליים היא חשוף-השתית של הזהות שלנו.
הבלתי ניתן לאיחוד
אחד האלמנטים המטלטלים ביותר במיצב הוא השימוש החוזר בידית אחיזה בכל מבנה – כזו המשמשת קשישים ונכים במרחבים טיפוליים. במיצב המרכזי, לצד קירות החרסינה התכלכלים והשמיכות הלבנות התלויות מעליהם כמו שריד של ביתיות פרומה, בולטת ידית האחיזה הנירוסטית. היא מופיעה כאן כשריד מעורר חמלה, ניסיון נואש לאחוז במשהו יציב בתוך מרחב שאיבד את האופק שלו. היא מייצגת תלישות ואת התקווה האחרונה לנקודת משען, דווקא כאשר הקירות עצמם אינם יכולים עוד לשאת את משקל הביטחון.
זהו ניסיון עקר לאחות את השברים ולהרכיב מחדש את מה שאינו ניתן עוד להרכבה. אך בתוך העקרות הזו טמון כוחה של התערוכה: היא אינה מתחזה להציע פתרון או נחמה זולה, אלא מציבה הזמנה להתבוננות קשובה במרחבים הקטנים של הזיכרון והגעגוע. ברגעים שבהם המובן מאליו נעלם, הקפסולות של שפר מאפשרות לבחון מחדש את היחסים בין חפץ, זיכרון וזהות, מתוך הכרה בפגיעות הקיומית שלנו.
"בנה ביתך" היא תערוכה על אהבה נכזבת לבית. היא משרטטת את קו התפר הכואב שבין הרצון להרגיש שייך לבין ההכרה בכך שהבית כבר אינו מקלט. הבית החדש שעולה מתוך המיצב הוא בית נטול מהות קודמת, גרסה משובשת שקוראת לנו להביט בה עין בעין ולהכיר בה כנורמה החדשה.
שפר יצרה מרחב פיסולי רדיקלי באיפוקו. דרך הסטריליות וההפשטה של החפצים, היא מצליחה ללכוד את החרדה הקולקטיבית והאישית של הזמן הזה. התערוכה אינה מראה לנו איך הבית נהרס, אלא איך הוא ממשיך לעמוד על מכונו כשהוא ריק מתוכנו – ומאלצת אותנו לשאול: כיצד ממשיכים לחיות בתוך מבנה שהפך לזר?
התערוכה "בנה ביתך" של תמר שפר מוצגת במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית עד 12 בדצמבר
