פחות מ-7 דקות – לתוך הנשמה: אירוע הענק שבו האמנות כבשה את הקהל
ה"פצ'ה קוצ'ה" יצא לדרך כאירוע אמנותי יוצא דופן לפני יותר מ-20 שנה, והפך כבר מזמן לאחד מאירועי התרבות המדוברים והגדולים בעולם – וכזה שהפך את המהדורה הישראלית שלו לגדולה בתבל. היצירות באירוע, שמפגיש עולמות שונים מתחום האמנות לכדי יצירה בת 6 דקות ו-40 שניות בדיוק, הן משימה מאתגרת במיוחד, אך באמצעות שלל יוצרים מוכשרים ממגוון תחומים, הוא הפך לפסיפס אמנותי מרתק שמזכיר שבאנשים מסתתרים לפעמים עולמות שלמים ומסקרנים
"פצ'ה קוצ'ה" נשמע כמו משהו יפני, אך אל תטעו – אכן הכול התחיל בארץ השמש העולה. מה שהחל בשנת 2003 כערב חד-פעמי בטוקיו הפך לתופעה בינלאומית שמתקיימת כיום בכ-1,300 ערים ברחבי העולם. בישראל, באופן מפתיע למדי, האירוע הוא הגדול מכולם.
אז מה זה בעצם "פצ'ה קוצ'ה"? זהו ערב של אמנות ויצירה, שבו נפגשים עולמות שונים: מחול, גרפיקה, צילום, וידאו, פיסול, מוזיקה ועוד תחומים שקשה להגדיר במילים. לכל יוצר ויוצרת מוקצות בדיוק 6 דקות ו-40 שניות להציג את עולמם, את תהליך היצירה ואת מה שמפעיל אותם. אין ספק שמדובר במשימה מאתגרת, המחייבת לזקק עולם שלם לרגעים קצרים ומדויקים.
מי שמאגדים את כל העולמות האלה לערב אחד, שנה אחר שנה, כבר 19 שנים (!), הם ענת ספרן ואיתי מאונטר, המלקטים את היצירות והיוצרים לכדי פסיפס אמנותי, נאמן ליצירה ומרתק באופן של "סטוריטלר" יכול לחלום ולממש. עד כמה הפך האירוע למבוקש? הכרטיסים לארבעת המופעים בהיכל התרבות תל אביב, השניים הראשונים שלהם התקיימו אמש (שני) והשניים הנוספים יתקיימו הערב, אזלו בתוך שעתיים כאילו היו הופעות של עומר אדם – מה שמעיד על ביקוש גדול אמיתי.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
מיקה שפר פתחה את הערב במסע אל הארכיונים הקולינריים והתרבותיים של אביה המנוח, צלם האוכל המיתולוגי נלי שפר. דרך צילומים וזיכרונות היא יצרה מסע ויזואלי נוסטלגי, שכולו געגוע ואהבה. החיבור לאביה ניכר בכל רגע בפיץ' שלה, והצליח להיות בעת ובעונה אחת מרגש, משעשע ומלא חיים. עומרי גולדזק, אמן ומקעקע המתמחה באותיות בלבד, בעברית ובערבית, הציג זיקה מרתקת בין עור, אור וטקסט. האותיות, שהן לכאורה סימנים גרפיים, הפכו בידיו לשפה חברתית ורוחנית, במפגש אסתטי ומבריק בין גוף, משמעות וזהות.
אולי דנון ויונתן בלומנפלד הביאו לבמה את "שירים ורשעים: חטאו בשירה", פרויקט מחקר סאטירי-מוזיקלי שבו תרגמו, עיבדו והלחינו שירים וקטעי כתיבה של דיקטטורים ורודנים לאורך ההיסטוריה. התוצאה הייתה מפגש קומי ואינטליגנטי בין כוח, אגו, שירה ואבסורד. מסתבר שגם לרודנים יש מוזה, ולא תמיד כדאי להקשיב לה. איתן כהן ומורן מורדי, אנשי הקריאייטיב, הקולנוע והדיגיטל שמאחורי "Por and Favor", הדגימו כיצד אפשר לרתום יצירה תיעודית ואנושית בשילוב כלי בינה מלאכותית. כל מי שנתקל ברשת בדמויות הגרוטסקיות שלהם, שהפכו כבר מזמן לחלק מהנוף הדיגיטלי שלנו, יבין מיד את העולם שממנו הם באים. אלא שכאן הכול זכה לדיוק, לניקיון, ליופי ולקריצה, שהפכו את המוכר למשהו אחר.
גלי שרף, אמנית קומיקס אהובה, הוכיחה שלא תמיד צריך הרבה כדי לומר המון. באמצעות קו איור שחור ופשוט, היא לוכדת אמיתות קטנות וכואבות על החיים, שברון לב ומלחמה. זהו "וואו" של פשטות מורכבת, מהסוג שמזכיר שלפעמים דווקא הקו המינימליסטי הוא זה שחודר הכי עמוק. נוי חיימוביץ' ותמיר ארליך, צמד האמנים הידוע כ"נוי ותמיר", חיברו בין טראומות ומשברים קולקטיביים אקטואליים ובין עולמות הגיימינג והפנטזיה המיתולוגית. באמצעות קרמיקה, חומר המזוהה עם יצירתם, הם בנו עבודות בעלות נוכחות חזותית עזה, הנעות בין שבריריות ומאסיביות, ובין עולם מוכר למציאות כמעט דמיונית.
אפרת גורן, אמנית דתייה אורתודוקסית, הציגה טקס בימתי מתוך עבודתה "התורה שלי או תן לי מקום". דרך ציור על גבי קלף תורה מגולגל, היא בחנה את מקומה ואת חופש הפעולה שלה בתוך המרחב ההלכתי. המפגש בין חומר מקודש, פעולה אמנותית ושאלת החירות האישית הפך את העבודה לאמירה מורכבת על אמונה, זהות ומקום.
אבל אחת האמניות שנכנסו ממש לנשמה הייתה טלי רצקר, אמנית וצלמת שפרשה בפנינו סיפור חיים מורכב, מעלייה קשה לישראל והידרדרות לרחוב ולסמים ועד למציאת הצילום ככלי לביטוי נפשי ולשיקום. דרך המצלמה היא מתעדת את אימה, את בתה ואת החברה שסביבה, ומחברת בין נפש סוערת והומור כואב ורגיש. כשאימה, שישבה בקהל, זכתה לתשואות סוערות, הרגע האישי הפך בין רגע לרגע של חסד משותף. היה קשה להישאר אדישים.
את הערב חתמו קמילה ונועם הלפר, יחד עם מקהלת "קולות תלמה", במופע פרפורמנס מוזיקלי עוצמתי שחיבר מסורות שירה אזריות עתיקות עם ביטים אלקטרוניים. זה היה סיום סוחף, כזה שמזכיר שגם אחרי ערב עמוס ברעיונות, דימויים וסיפורים, למוזיקה יש את הכוח לאסוף את הכול לתוך הגוף.
היציאה מהערב הזה לוותה בתחושה כפולה: עונג גדול ותחושת פספוס. העונג בעקבות הגיוון והאיכויות ביצירות שהוצגו, ופספוס אישי, כמעט ילדותי, על כך שאיני חלק מהמעבדה היצירתית הזאת, שבה אנשים מעזים לחשוב אחרת, לפרק מוסכמות ולחלוק עם אחרים את מה שמניע אותם. אולי זה אחד הדברים היפים ב"פצ'ה קוצ'ה": הוא לא רק מציג אמנות, אלא גם מזכיר כמה עולמות שלמים מסתתרים באנשים שאנחנו פוגשים, וכיצד לפעמים נדרש מעט זמן כדי להציץ לתוכם.
והחדשות הטובות? הערב יתקיימו שני מופעים נוספים במסגרת האירוע יוצא הדופן הזה. אם הכרטיסים אליו כבר אזלו, לפחות אפשר להתנחם בכך שהעולם היצירתי הזה ממשיך לפעום – שש דקות וארבעים שניות בכל פעם.
