מאות ימי מילואים וגעגוע לבית: הלוחם שהפך את החוויה בטנק לקומיקס חשוף
לאחר ששירת כ-350 ימים במילואים, רובם בגזר עזה, המאייר עמנואל נג'רה יצר קומיקס אישי ל"בית", האנתולוגיה החדשה של הוצאת "יוקה ספרים", שבוחנים את המושג על כל מובניו – בפן הכי כן שיש. בריאיון לרשת 13, הוא מספר על הציור כעל כלי עיבוד, על הפער בין המלחמה ואמנות, ועל המחיר של כל צו נוסף: "יש מחיר אישי, אבל ישראל היא המדינה שלי וחשוב לי להגן עליה"
"כשאני מפסיק לצייר על המילואים, אני מרגיש שאני מידרדר", מודה עמנואל נג'רה. "היצירה היא כלי עיבוד מדהים עבורי". נג'רה, מאייר ובוגר "שנקר", שירת מאז 7 באוקטובר יותר מ-350 ימי מילואים, בעיקר בגזרת עזה. חלק גדול מהזמן הזה עבר עליו בתוך טנק – 10 עד 16 שעות ביום, לצד צוות שהפך למשפחה. מהחוויה הזו נולד קומיקס אישי, שמופיע באנתולוגיה החדשה "בית" של הוצאת "יוקה ספרים", שראתה לאחרונה אור. בספר, 15 מיוצרי הקומיקס המובילים בישראל בוחנים את המושג על כל מובניו, והתוצאה מרהיבה ומרתקת.
בסיפור שלו, מתאר נג'רה את עצמו כחייל היושב בטנק, מוקף בציוד צבאי, ומתגעגע לבת זוגו ולבית שמחכה לו מחוץ למלחמה. מתוך ההתבוננות בתמונה שלה, נשמתו יוצאת מהטנק ומרחפת מעל הריסות עזה, עד לחלון שבו היא עומדת ומחכה. אבל גם כשהם נפגשים משני צדי הזכוכית, הם אינם יכולים באמת לתקשר.
הקומיקס, שנוצר מתוך רצון לתעד, מבקש להציג לא רק את רגעי הקרב, אלא גם את השגרה הארוכה של החיים בתוך הטנק, את הצוות שהופך למשפחה ואת השחיקה הנפשית שמצטברת אחרי חודשים של דריכות מתמדת. "במילואים מצטברים המון חוויות ורגשות שלא תמיד, בתור לוחם, אתה נותן להם מקום", הוא אומר בריאיון שהעניק לרשת 13 לרגל צאת הספר המרהיב. "כשקיבלתי את הבריף מנטע גורביץ' ואסף חנוכה (העורכת הראשית של הוצאת "יוקה ספרים" והמנהל האמנותי של ההוצאה, ע"א), הסיפור פשוט יצא ממני. אני מניח שהוא התבשל בתוכי ורק חיכה להזדמנות לצאת החוצה".
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
הכלי שמחזיק אותו
נג'רה מספר שבזמן המילואים, נהג לצייר. "הייתי מצייר בסקצ'בוק את השגרה הצבאית", הוא מספר, ומוסיף שבין סבב לסבב הוא תמיד חוזר לנושא – גם פרויקט הגמר שלו בתקשורת חזותית ב"שנקר" עסק במילואים. "דרך הציור אני יכול לקחת חוויות ורגשות שקשה לי לתת להם מקום בזמן המילואים, ולהסתכל עליהם מחדש", הוא מסביר. "האמת היא שאם לא היה לי את הכלי הזה, כנראה שלא הייתי יודע איך להתמודד עם חלק גדול ממה שעברתי".
המעברים ממצב של בית למצב של צבא וחוזר חלילה הוא לא פשוט בכלל. האם העובדה שאתה אמן ולוחם השפיעה על המעברים האלו בדרכים מסוימות?
"מלחמה ואמנות באמת נראות כמו שתי קצוות שונים לגמרי. אחרי הסבב הראשון, כשחזרתי ללימודים ב'שנקר', לא הבנתי בשביל מה צריך אמנות בכלל. הרגשתי שיש פער עצום בין מה שחוויתי במילואים ובין העולם של האמנות. האמנות היא דווקא כלי עיבוד עבורי, וגם דרך לספר את הסיפור שלי ושל אנשים שחווים את אותה מציאות".
הרי "בית" יכול להיות כל כך הרבה דברים. חשבת על כיוונים אחרים?
"'בית' הוא מונח מעולה לאנתולוגיה, כי הוא זורק אותך להמון כיוונים. היו לי גם כמה רעיונות שלא היו קשורים למילואים. החוויה עוד הייתה טרייה, וכבר ידעתי שהיא תחזור שוב. הרגשתי שאני צריך לעבד את מה שהיה ואת מה שעוד קורה, וגם שמילואימניקים אחרים אולי יוכלו לראות את עצמם בסיפור".
למרות כל מה שעבר ועל אף סיבות רבות, הוא מתכוון להמשיך להגיע למילואים גם בעתיד. "יש מחיר אישי ומשפחתי בכל פעם שאני עוזב את הבית וחוזר למילואים. אבל בסופו של דבר, ישראל היא המדינה שלי וחשוב לי להגן עליה", אמר.
בסופו של דבר, מה שנג'רה מציע לקורא הוא מבט מבפנים: לא רק על הקרב, אלא גם על הגעגוע, על הפחד ועל השחיקה שמצטברים בין סבב לסבב. הוא מצייר אותם בשביל עצמו, אבל גם בשביל מי שחווה את אותה מציאות ומחפש בסיפור משהו שיזהה אותו. "למרות החששות, אני שם את עצמי ואת הרגשות שלי החוצה לעולם, אבל אני מאמין שככל שהסיפור יותר חשוף, הוא גם יותר אותנטי", סיכם.
