האיש שבקיר

בתערוכת הבוגרים של המדרשה לאמנות משתתפים השנה 62 אמנים צעירים המציגים עבודות בכל המדיומים: אמנות דיגיטלית, צילום סטילס (דוקומנטרי ומבוים), ציור, רישום, פיסול, מיצב ומיצג. על אף כל המגוון, המגמה הבולטת ביותר בתערוכה השנה היא החזרה דווקא לציור, אותו מדיום פרימיטיבי שנזנח לא מכבר לטובת טכנולוגיה מתקדמת. "מה שאנושי, מטבעו שיחזור". צוטט יאיר גרבוז בטקסט של אוצרי התערוכה. "החזרה לציור הינה חלק ממהלך מתמשך, מהלך שמנקודת מבט פוסט מודרנית היו עשויים לקרוא לו חזרה למודרניזם. העבודות בתערוכה, גם אלה שאינן ציור, משקפות אולי מהלך כזה".

בועז ארד, דמות מוכרת בזירת האמנות הישראלית, שמלמד במכללה ואוצר את תערוכת הבוגרים יחד עם ארז ישראלי, מסביר את התופעה, שלטענתו נכונה גם מעבר לגבולות המדרשה: "זו מגמה שהיא נכונה בכלל באמנות העולמית, ולנוכחות שלה יש ביטוי בתערוכה של המדרשה" הוא אומר. "אפשר לראות בזה כמיהה לאמנות אישית יותר, עם אמירה פוליטית מובלעת יותר. זו אמנות שמסתמכת על ערכים שהפוסט-מודרניזם ביקר או שלל".

אילו ערכים למשל?
"למשל האמונה לאפשר אובייקט אותנטי. הפוסט-מודרניזם גורס שכל הטקסטים כבר נכתבו, וכל הציורים כבר צוירו. עכשיו כל מה שאפשר לעשות זה וריאציות על הקיים. האמן הצעיר של היום, לא מורד במציאות הפוסט-מודרנית, הוא מקבל אותה ומוצא את עצמו בתוכה. האמן של היום מודע להקשרים התרבותיים ובתוכם הוא פועל".

איך?
"הוא מכיר את התקדימים ההיסטוריים ומתוכם הוא מחפש את נקודת המבט שלו".

בתור אמן ומורה לאמנות, איזה מוטיב חייב להיות ביצירה מבחינתך?
"אני מאמין שביצירת אמנות צריכה להישאל סוג של שאלה – שאלה על איזה פן של הקיום, או שאלה על המדיום עצמו. למשל, הציור, או הצילום?"

בעבודות שלך אתה נוטה לשלב הרבה הומור.
"אני אוהב הומור בחיים ובאמנות, אבל זה לא הכרחי. לא לכל האמנים יש חוש הומור וכדאי להשאיר את המקום הזה פתוח. לפעמים אני מצליח לשרבב הומור באמנות שלי, אבל עברתי את גיל 50 ואני צריך ללמד סטודנטים שצעירים ממני ביותר משלושים שנה. במעמד כזה אני צריך להיות פתוח ורגיש לגבי דברים שאולי תקפים לגבי, אבל לא בטוח שהם עדיין תקפים לגבי הדור הזה".

מתוך מחזור בוגרי המדרשה של 2008, לפחות שניים כבר סומנו כהבטחות, לפחות על ידי התקשורת. לראשון קוראים בן הגרי, לשני תום פניני. שניהם כבר הספיקו להציג בתערוכת "אמנות הארץ" ובגלריות שונות טרם יצאו את גבולות בית ברל, והחלו במלאכת בניית שמם בסצנת האמנות התל-אביבית השוצפת. חיפוש מהיר של שמותיהם במנוע החיפוש גוגל יספר ניסים ונפלאות. ארד מצידו מעדיף להימנע מניימדרופינג. "אני לא רוצה לקטלג". הוא אומר. "סטודנטים לא יכולים להגיע לקו הגמר באותה רמה של בשלות. יכול להיות שסטודנט שנראה מבריק עכשיו יעבור עוד כמה שנים למכניקה עדינה ולהיפך. זה לא הוגן להוציא את הסטארים של עכשיו".

ובכל זאת, לפחות מהסטודנטים שקיבלו את הפרסים והמלגות?
"את המלגה העיקרית קיבל בן הגרי. הוא בנה מיצב שבו הוא עשה מעין חיבור בין דימויים שלקוחים מתוך בית לבין דימויים שלקוחים מתוך גוף. הגוף מסמן את הבית והבית את הגוף. זו עבודה שנראית כמו תפאורה של תיאטרון - החזית היא של בית ובצד השני שלה מוקרן וידאו שבו רואים את הגרי עצמו עומד ערום ומחזיק מכונת כביסה, כמו הרקולס שמחזיק את העולם".

על פי אילו קריטריונים נבחרים למלגות?
"זה מורכב, אבל הועדה שחילקה את הפרסים לא מתייחסת רק לתערוכה, זה נובע מהיכרות עם הסטודנטים לאורך כל זמן הלימודים".

דוגמא מעניינת נוספת?
"יש הרבה. למשל רחל קיני שעושה סדרה של אקוורלים, ציורים אינטימיים וקטנים שמבטאים חיבור בינה לבין חיה, למשפחה. יש צלמת בשם אניה קרופיקוב שמציגה צילומים שלא מתחנפים, ולא מתענגים על האסתטיקה המהוקצעת שצילום יכול להציע. זה סוג צילום שקצת יותר קשה לחדור אל פני השטח שלו, וכשהאמת מזדקרת ממנו היא טופחת בפנים. כיוון שהמוצא שלה הוא ברית המועצות לשעבר אפשר לחוש בעבודות שלה את החיבור וחוסר החיבור של המהגרים לכאן".

לפני שהפך לאמן ידוע ומוערך, אפילו הרבה לפני, גם ארד ישב על כס הסטודנט. במקרה שלו עמד מול קן הציור: "בשלהי שנות השבעים למדתי ציור במכון אבני", הוא משחזר. "הצגתי מעט מאוד אחרי שהייתי סטודנט. הרבה יותר מאוחר, בגיל 40, למדתי שוב, הפעם לימודים תיאורטיים בסמינר לאוצרות וביקורת של אריאלה אזולאי בקמרה אובסקורה. שם אפשר לומר שגיבשתי נקודת מבט והתחלתי להציג באופן פעיל. אף פעם לא הייתי אמן צעיר".

איך התגלגלת לאוצרות?
"הלימודים התיאורטיים עסקו גם באוצרות, אבל אוצרות של תערוכה כזאת מגיעה תמיד מתוך המורים. זה לא עבודה שהיא אוצרות פרופר. חשיבה אוצרותית כזו מובנית כבר בתוך הוראת האמנות. שני המקצועות לא רחוקים אחד מן השני".

אז מה היתה האג'נדה האוצרותית שלך במקרה הנוכחי?
"לגבי התערוכה הזאת, לארז ישראלי ולי, היה חשוב שההתערבות שלנו בעבודת הסטודנטים תהיה מינימלית. האוצרות התבטאה בעיקר בעובדה שאפשרנו לסטודנט לתת נוכחות לפרויקט שלו. זו לא היתה אוצרות אגרסיבית, אלא עדינה מאוד. מראש התכוונו רק לכוון, ולהעיר ולהשתדל פשוט לא להיות שם, עד כמה שזה אפשרי. זה לא דבר נכון לכל תערוכה, אבל זה מחזור מצוין של המדרשה וחשבנו שזה יהיה הדבר הנכון".

(תערוכת בוגרים 2008, תלמידי המדרשה לאמנות, המכללה האקדמית בית ברל. תאריך נעילה: ה- 1 באוגוסט).