האיש שבקיר

עבודותיו של האמן אריק מירנדה נעות על מטוטלת משונה ומעניינת המורכבת מרישומים מינימליסטים של קווים בודדים וכתמי צבע, לצד צילומים פיגורטיביים של אנשים, בעיקר צעירים ויפים. מירנדה, בן ה- 36, הוא מהאמנים הישראלים שעושים את זה בחו"ל.

בימים אלה הוא מציג תערוכה בציריך, בשנה האחרונה עבודותיו מוצגות במקומות שונים במקסיקו, אתונה, איסטנבול ובעיקר ניו-יורק. מהתפוח הגדול הוא התגלגל לידי גלריסט אוסטרי ויצא עם תערוכת יחיד בוינה, לאחרונה הוזמן להציג בגלריית ענק במילאנו, ובסוף, כלומר בדצמבר זה יקרה גם פה, בתל אביב, בגלריה 39 המייצגת אותו.

"איכשהו נוצר סחף לכיוון חו"ל בשנים האחרונות". מספר מירנדה. "זה פשוט הולך ומתגלגל מגלריה לגלריה. האמת היא שאני מוצא את העובדה שהעבודות שלי מוצגות שוב ושוב באירופה די משעשעת מאחר ואני מתעסק גם במשחקי יודאיקה שנקשרים באופן ישיר לאמנים כמו מארק שאגאל, מרדכי ארדון ומשה קסטל".

טוב, יודאיקה אף פעם לא באמת עניינה ישראלים. איך אתה מסביר את העובדה שהרבה אמנים מצליחים בחו"ל יותר מאשר בארץ?
"אני חושב שמצד אחד העולם מתאחד לכדי אווירת פעולה גדולה אחת, סוג של כפר גלובלי כמו שאומרים, אבל מצד שני, אנשים כן מחפשים את הפרובנציאלי והקטן בתוך הכפר הזה. את הדבר המבדיל. יש בארץ אמנים מעולים, ויש בעולם פוקוס נורא מעניין כרגע על אמנות ישראלית. אני חושב שאנשים בחו"ל מבינים את המורכבות האמיתית של מה שקורה פה".

אז אם בכל זאת יוצא לכם לטוס בקרוב לארץ השוקולד, נסו לקפוץ גם לתערוכתו הנוכחית של מירנדה (7Days to Love) בגלריית visual drugs, ולו רק בשל נופו המרתק של רובע הסמים והזונות הגדול בציריך, המהווה את מרכז האמנות העכשווית של שווייץ, שם ממוקמת הגלריה. מדובר בתערוכת רישומים וציורים, בעיקר של סצנות ליליות כמו מדורות, ירחים, ועצים של שולי יערות. "כל הציורים הם בצבעים הפוכים". הוא מסביר. "הלילה למשל הוא בעצם לבן, והרישום עצמו הוא בשחור. הכל ביחד עובד כמו מין סצנה רומנטית אחת גדולה שמצוירת בסגנון יפני שזה סוג של ציור שאני אוהב ומשחק איתו".

מה אתה אוהב באמנות היפנית?
"אני אוהב את הניקיון והפשטות לכאורה. את ההבעה במינימום אמצעים. אני אוהב שתמיד יש בו איזשהו פרץ של אלימות".

כאמור, וכפי שניתן לראות בבירור, עבודותיו של מירנדה מתבטאות בעיקר במינימליזם. "אני אוהב את הסוג הזה של התחכום. במקום להגיד הרבה ולהחמיץ את העיקר", הוא אומר. "אני מעדיף לספק מספר מילים שירכיבו את התמונה השלמה. חלק גדול מהתערוכות שעשיתי עכשיו היו של רישומים וציורים מינימליסטיים לצד צילומי פולארויד פשוטים, סוג של מדיום שוטים, שהיו מצולמים בהם אנשים. התוצאה היתה עבודות שהמימד החסר בהם הושלם או הועשר דרך הצילומים".

יש מסר מסוים שחשוב לך שיועבר בעבודות שלך?
"אני ממש לא חושב על מסר. אני פשוט מוקסם מהיכולת להביא אנשים לאיזשהו סוג של עולם של שקט לכמה דקות. אני שונא להשתמש במילה הזאת, אבל מה אני אעשה, זה עולם רוחני".

מירנדה, בוגר המדרשה לאמנות ומכון אבני, חי במשך תקופה ארוכה על קו תל אביב ניו יורק. לפני שנתיים הוא חזר לבסיס הקבע בתל אביב, ומלבד הגיחות לתערוכותיו בעולם, הוא גם מלמד קורס מעניין במיוחד במכון אבני של אחרי המהפכה שעשה יעקב מישורי: "שם הקורס הוא 'איך לעשות כסף מאמנות'" הוא משתף. "חלק ממטרות הקורס הן לחשוף את התלמידים למה שקורה בעולם הגדול ולצדדים שקשורים להפקה וליצירת פרסונה אמנותית.

"כך למשל, כל תלמיד מקבל תחת אחריותו מעקב אחר כמה גלריות בעולם ומטלתו היא להציג לסטודנטים באופן שוטף מה קורה למשל ברחוב צ'לסי בניו יורק, הרחוב הגדול של הגלריות. ככה, תלמידים שיושבים ברחוב אילת ומריחים מוסכים ומפעלים יכולים להיות מעודכנים לגמרי במה שקורה בעולם הגדול. יש להם אפשרות להיות גם ריאליסטים וגם אופטימיים לגבי עולם האמנות שלא מתמצה בתל-אביב".

אז בתור מרצה בקורס, איך לעזאזל מתפרנסים מאמנות?
"בשביל זה תצטרכי לשלם ולבוא לקורס".