מרחבים לימינאליים בתחת שלי

איתמר שאלתיאל סבור שסמינר לאמנות פוליטית הוא השתפנות מהעיקר

"מרחבים לימינליים" הוא סמינר אמנות ישראלי-פלסטיני שנודד בין לוד, רמלה, אבו גוש, מודיעין, טייבה ויפו, או, כפי שמגדירים זאת מנסחי הקומוניקט, "אתרים שונים בארץ, שהפכו בידי הריבונות הישראלית למעבדה של אורבניזם המבוסס על אמצעים קיצוניים של הפרדה אתנית". מאחר שלא הלכתי לסמינר הנ"ל, אולי עדיף היה לו הייתי שותק עתה. ואולי הייתי שותק לולא הקומוניקט, שבזכותו התוודעתי לקרקס הנודד הלז, טרח לציין כי מטרת הסמינר היתה "לאתגר את יכולתה של האמנות לשמש מוליך לשינוי פוליטי וחברתי".

אתם מבינים, הסמינר הזה הוא פעולה פוליטית. הוא מעשה בעולם. הסמינר הזה, בדרכו הקטנה, נועד להביא לסיום הכיבוש. איני מכיר את האנשים שמשתתפים בסמינר או את עבודות האמנות שנוצרות דרכו. אבל יש קומוניקט, ובקומוניקט מידע, ובין המידע מופיע המספר 3. זוהי הפעם השלישית שבה הסמינר משוטט בין "מעבדות של אורבניזם", ועדיין הכיבוש שותק.

והאמת, נעשה קשה אפילו להעמיד פני מופתע. הפעולה הפוליטית הזו, אפעס, כרבות מהפעולות הפוליטיות של השמאל הישראלי, משאירה חותם בעיקר על הפועלים. אלו, שעשו עתה משהו כנגד הכיבוש, יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם. ברבות הימים, כשישאלו אותם "הלא ידעתם", יאמרו "ידענו ועשינו ופעלנו. ראה 'מרחבים לימינליים 3'".

[]

אמנות יכולה להיות פעולה פוליטית. אמנות יכולה לחלחל לליבם ולמוחותיהם של בני האדם, ולעצב שם פעולות אחרות. אמנות יכולה להטיל זרקור, להטיל אימה, להטיל רפש. בזמנים כאלה, בזמני כיבוש, מן הראוי שתעשה כך, לפחות לפעמים. אבל הסמינר הנ"ל אינו פעולה פוליטית, קשה לקרוא לו אפילו פעולה.

ראו את השם. "מרחבים לימינליים". קריאה להמונים, ללא ספק. כמעט מוצלח כמו לקרוא לערים "מעבדה של אורבניזם". אמנות יכולה להיות פעולה פוליטית, אך עליה לרצות בכך. לא די לה לעסוק בפוליטי, עליה לדבר עליו בשפתו של העם, זה שלא דובר לימינלית.

מארגני הסמינר הזה עשו בחירה. הם בחרו בין דיבור אפקטיבי על העולם לבין דיבור גבוה, אמנותי, אקדמי, מדויק, מסתלסל. הם בחרו בין לדבר בפשטות ולהמונים, לבין לדבר לעצמם ולדבר לימינלית. הם בחרו בלימינלית. הם בחרו בהסתגרות.

[]

האם זה נורא? לא. יתכן שכל אחד מהאמנים שמשתתפים בסמינר הזה יוצא לאחר מכן, ומטביע יגונו בהפגנות לרוב, יוצא והולך להתפקד למפלגה, יוצא ומנסה לשכנע עוברים ברחוב. יתכן. אולם נראה לי, ממספרם של סמינרים מסוג זה, שלא זה המצב. ואלו, ההולכים בסך, חוזרים לביתם עם מצפונם הרחוץ.

כשלעצמו אולי זה לא היה מכעיס כל כך, אבל העמדה הזו נעשתה לסוג של ציווי אסתטי. כתוב פוליטי, אומרים לנו, כי רק על הפוליטי ראוי לדבר בזמנים שכאלה. ואז הם הולכים, המצווים, וכותבים פוליטי, ומדברים לעצמם בלבד, ועיניהם נוצצות.

ואולי זה מכעיס גם כי כל פעולה פוליטית שכזו, פעולה חסרת פעולה, היא עוד נדבך לאשליית המדינה הנורמלית שלנו. כולנו כאן בסדר גמור. יש כיבוש ויש גזל ויש רצח, אבל יש גם אמנות פוליטית, שלא שותקת בזמנים קשים אלו. ובזמנים קשים אלו, גם זו נחמה.

פשפוש בכיבוש// יעל טרגן

המפגש שהחל בישיבה על המדשאה המוריקה בככר איל שבגבעת אנדרומדה ביפו, הגיע אל סיומו בשכונת עג'מי, כשהקהל קם על רגליו בניסיון להיפטר מעפר השביל שדבק במכנסיו. את הסיור הדריך פאדי שביטה, העומד בראש העמותה סדקה-רעות לשותפות בין נוער ערבי ויהודי. בדרך חזרה הוא שאל אותי:

- "I'm from here, Tel-Aviv….."
"אה...אז את מדברת עברית..."
"כן....אתה גם...."

להמשך הקריאה>>