ככה את יפה

שכונת פלורנטין בתל אביב, ודרומה של העיר בכלל, מייצרת בשנים האחרונות אלטרנטיבה לחיים הבורגניים במטרופולין הגדול בישראל. שכר הדירה הסביר באופן יחסי, הביא לאזור תושבים צעירים ובעקבותיהם הגיעו לשכונה גם בתי עסק, מסעדות, בארים ובתי קפה שהפכו את השכונה למעין מדינה קטנה בתוך תל אביב המתנהלת על פי חוקים שכונתיים-קהילתיים משלה.

התהליך הזה, שהחל לפני יותר מעשר שנים, תופס תאוצה גדולה עוד יותר בשנתיים האחרונות ופלורנטין – יחד עם האוכלוסייה שבה - מתבגרת ומהווה כר פורה להגדרה מחדש של חוקים והסכמים בלתי כתובים גם בתחומים אחרים כמו אמנות פלסטית, אמנויות הבמה, מיצגים ועוד.

מדי יום נפתחים באזור גלריות וחללי תצוגה חלופיים, שאינם פועלים על פי הקודים הנהוגים בשדה האמנות בישראל ואף אינם מנסים להתחרות בגלריות המוכרות והוותיקות הממוקמות כולן באזורים היוקרתיים יותר של העיר.

גלריה אלפרד, הממוקמת על רחוב פלורנטין ממש, היא דוגמה טובה לרצון לייצר מציאות חדשה, אחרת, בתוך ביצת האמנות הישראלית. בדומה לגלריה "קו 16", הממוקמת אף היא הרחק ממתחם הגלריות בגורדון-דיזנגוף, גלריה אלפרד אינה פועלת למטרות רווח ומסחר ואף הוכרה כעמותה לא מזמן. המיזם הוקם לפני כשנתיים על ידי קבוצת אמנים צעירים, רובם בוגרי המדרשה לאמנות במכללת בית ברל מתוך רצון לייצר לעצמם ולאמנים אחרים תשובה למאבקים בהם עתיד כל בוגר ממסד אמנותי להתנסות בדרך להכרה מינימלית מהגלריות הממסדיות בעיר.

מורד ללא מטרה?

בימים אלה מוצגת באלפרד התערוכה "מראה" של דפנה גזית, אחת מאמניות הגלריה וממקימיה. התערוכה הקטנה כוללת מספר צילומים בהם מתועד, על פי הטקסט המלווה, הגבר הפלורנטינאי הטיפוסי: ראסטות, קעקועים, שיער ארוך, לבוש מרושל – אלטרנטיבה למיינסטרים בכל דרך אפשרית.

בחזית הגלריה הפונה אל הרחוב ממוקמים שני צילומים בהקבלה פשטנית, אבל כזו שתופסת את העין וגורמת לעוברי אורח לעצור לרגע ולהתבונן: באחד מתועד בחור צעיר עם מבט כחול וחד, בלי חולצה, שקעקועים ופירסינג לרוב מכסים את עורו הבהיר. מתחתיו מוצב צילום של עשב שוטה, אזוב קיר – וכל מילה כאן מיותרת. למרות זאת אפשר כמובן לתת להעמדה הזו גם פרשנויות אחרות (אולי הבחור מקשט את גופו על מנת שלא להיות מאזובי הקיר?) אך זו היא הראשונית ביותר.

סדרת הצילומים של גזית בגלריה אלפרד אינה מחדשת דבר למרות החיוניות והצבעוניות שיש בצילומים שלה. אכן, חלק לא מבוטל מתושבי השכונה מייצג היום צורת חיים הבזה לבורגנות המנומנמת של צפון תל אביב ורבים מהתושבים בה בחרו לחיות מחוץ להיררכיה החברתית הקלאסית בישראל, אבל את זה אנחנו כבר יודעים. האתגר הגדול שעומד היום בפני האמנים והיוצרים בשכונה הוא לתת בשר ועומק לאלטרנטיבה שהם מייצרים. מיזם כמו גלריה אלפרד הוא חשוב ומעבר לעובדה כי הגלריה שמה לה למטרה לקדם אמנים צעירים, עצם קיומה מהווה עוד צעד קטן בדיאלוג שמתחילה ביצת האמנות הישראלית לייצר עם הרחוב ועם הקהל ולא רק בינה לבין עצמה, כמו שרבים מחבריה כל כך אוהבים לעשות.

נכון לעכשיו הכוונות טובות אבל לבד מהצגת אלו שלא נכנעים ל"שיטה", אלו המבקשים למצוא את האינדיבידואליות שלהם בתוך סבך ההתניות החברתיות שבתוכן אנו חיים, צריך גם לומר משהו על התופעה הזו, על הכוח שהיא צוברת, על המציאות שהיא מנסה ומצליחה לייצר לעצמה. פלורנטין הופכת להיות מתחם אמנותי פעיל וכבר לא מבוטל, אבל עד שלא יגבש זהות אמיתית משל עצמו גם לא יקבל הכרה מאותם גורמים ממסדיים שמהם מבקשים היוצרים להתנתק. עד שזה יקרה, ממש כשם התערוכה, עלולה האמנות במקום להיות רק מראה בלבד.