אמנות בעורף האויב
הביאנלה בהרצליה מביאה את היצירה אל הרחוב אך יוצרת עומס שקשה להתמודד איתו
ביום ראשון נפתחה בהרצליה הביאנלה הראשונה לאמנות עכשווית שתמשך שבוע ימים. התערוכה כוללת עבודות של כשבעים וחמישה אמנים ישראליים המוצגות בחמישה עשר אתרים במרכז העיר (צומת הרחובות סוקולוב ובן גוריון), במוזיאון הרצליה ובחללים נוספים הפזורים על פני הרחוב הראשי: מחסנים תת קרקעיים, מרתף אגף הגבייה של העירייה, חנויות ומקלטים.
התערוכה הענקית אותה אצר יהושע סימון מתמקדת במושג "העורף" באופנים שונים ומכאן גם הבחירה למקם את העבודות באזור המיושן והפרובינציאלי של העיר ולא באזור התעשייה הנוצץ והמוכר יותר.
כל האזור המרכזי של הרצליה העיר, שמאוד מזכיר נופים עירוניים בשנות החמישים, עבר שיפוץ הכולל סלילת כבישים, כיכרות ושבילי אופניים. אבל בעיית הצפיפות (שנות ה- 50 כבר אמרנו) כמובן לא נפתרה. בערב הפתיחה של הביאנלה ניתן היה לחוש בלחץ המכוניות והמבקרים שמגיעים לאירוע. דוגמא לכך הייתה הפקק בו נתקעו המכוניות, שעבר ממש מתחת אפה של אפרת בן צור, ששרה על הבמה המרכזית בקול גבוה ודק תוך ניסיון נואש להתעלם ממה שקורה מסביבה. עם כל הכוונות הטובות, המתחם פשוט צר מלהכיל אירוע בסדר גודל שכזה.
בשל העומס והדוחק הרב, וגם בלי קשר לאותם אירועי הפתיחה, יש להקדיש זמן רב על מנת לעבור בין כל האולמות המציגים בעיר, כולל המיצגים המוצבים ברחובות. הטקסט המלווה את התערוכה מציין כי הקונספט על פיו נאצרה הוא אוסף תגובתם של אמנים רבים למושג "העורף".
גם כאן, כמו בתערוכות קבוצתיות ורחבות מימדים אחרות, הקשר בין חלק גדול מהעבודות המוצגות לרעיון שמאחורי האצירה הוא תלוש ומקרי בהחלט. עבודה אחת כזו היא של אריאלה פלוטקין שמוצגת במוזיאון בה היא מציגה קליפ תזזיתי ומהנה בסגנון MTV שעוסק כולו בבנייה של האמן ככוכב פופ ועובר תהליך מיתוג הדומה לזה שנעשה בתעשיית המוסיקה הקלה היום (את הקליפ פותח לוגו נוצץ וזוהר א- לה- מיסי אליוט שפורש את שמה של פלוטקין על כל המסך). אבל מה בין זה לבין הנושא המרכזי של התערוכה?
אותו כנ"ל לגבי הטאפטים של זויה צ'רקסקי ועבודות לא מעטות אחרות. לרגעים נדמה היה לי שעבודות שובצו בתערוכה רק על מנת להוסיף את שם האמן לרשימת האמנים המציגים.
יורדים לרחוב - יורדים אל העם
הביאנלה בהרצליה היא פרויקט מבורך שלבטח יפגיש אנשים שאינם צרכני אמנות עם חומרים חדשים ומעוררים ובמקביל ממשיך את הקו המתמשך של ביצת האמנות בארץ לצאת קצת מעצמה ולפתוח חלון תקשורת אמיתי. מצד שני, העודף הרב, העומס הגדול של החומרים והעבודות מייצרים סוג מסוים של הצפה שמקשה מאוד על יצירת חיבור רגשי כלשהו לתכנים המוצגים.
הרצליה מוצגת לקהל הרחב כמו שהיא באמת: פרבר ידידותי ודי רגיל, כזה שכל רחוב בו יכול להיות דומה לרחובות בפתח תקווה או בכפר סבא. רחוק מאוד מהדימוי שנוצר לה. קשה להתייחס לעבודה אחת טובה מתוך בליל העבודות שהספקתי לראות, ולבטח ישנן טובות לא פחות שלא הספקתי להגיע אליהן כלל.
אם יבוא לכם לעשות טיול קטן בהרצליה בחג סוכות וגם לספוג חוויה אמנותית קלה – זה המקום והאירועים בחינם. אם אתם מחפשים חיבור רגשי חזק, יצירות אמנות חדשניות וקונספט מהודק – תמשיכו לחפש.