שחור בעיניים

תערוכת צילומים חדשה של זיו קורן בשם "ארבע מאות שנים בארבע שעות", מציגה סדרה של עשרות צילומים המתעדים את העלייה האתיופית לישראל, תוך התמקדות במשפחת מלדה וילדיה. התערוכה, שהיא פרויקט שיתופי של הצלם והסוכנות היהודית, מתארת את חייהם של יהודי אתיופיה טרם עלייתם לישראל: התפילות בבתי הכנסת; הרחצה בנהר; הנעליים הראשונות שקיבלו ילדי המשפחה לקראת המסע לארץ; השיעורים בבתי הספר; השוק; וגם שיעור בו לומדים הילדים כיצד להשתמש באסלה.

למרות הכוונות הטובות של הצלם, הביקור בערב הפתיחה משאיר טעם קצת רע. האירוע, שאמור היה להיות חוויה חיובית ומקרבת בין יוצאי אתיופיה לשאר מרכיבי החברה הישראלית, רק ממחיש את הפער הגדול שנבקע בנו: מלבד בעלי אינטרסים מטעם הסוכנות היהודית או ההסתדרות הציונית, מרבית המבקרים בתערוכה היו יוצאי אתיופיה שעברו על התמונות והתבוננו בהן באדישות מה. מהצד, זה היה נראה כי רגשות מעורבים מציפים רבים מהם. בברושור המלווה את התערוכה, נכתב כך: "הסוכנות היהודית מצדיעה לעולי אתיופיה בתערוכת צילומים המציגה את המסע הייחודי שעוברים העולים בדרכם לחייהם החדשים כאן בארץ". לאור המצב של "חייהם החדשים כאן בארץ", קצת קשה שלא להיות ציניים לנוכח הטקסט הזה.

קשה שלא לחשוב על מצבה של קהילת האתיופים בארץ כיום ועל ההזנחה והחידלון שבקליטתם אל מול אותם מבטים נאיביים המתבוננים בך מהתמונות. וזהו אולי ההיבט המעניין ביותר בתערוכה הזאת - העובדה שמצבם של האתיופים בישראל כיום, שנים לאחר אותה עלייה מאסיבית לארץ, לא מוצג שם. את אותן תמונות דרמטיות שממחישות את הפער בין ישראל לאתיופיה כבר ראינו. טובות ומקצועיות ככל שיהיו התמונות אותן מציג זיו קורן - הן לא ממש רלוונטיות וגם לא מעניינות במיוחד. לא מוצגת בתערוכה שום זווית ראייה חדשה על אותה עלייה וגם הקשיים האמיתיים בהם נתקלו יהודי אתיופיה בדרכם לארץ, כמו המסעות הארוכים ברגל בארצות אויב תוך בריחה מכנופיות שודדים ואנסים, בין השאר, כמובן לא מופיעה כלל.

התחושה שאיתה יצאתי מהתערוכה, היא שמטרתה לפאר את הסוכנות היהודית ואת פועלה בלבד, תוך רתימת האתיופים עצמם לעניין. נכון שיש לסוכנות על מה לטפוח לעצמה על השכם, אבל הבחירה להתעלם ממצבה של הקהילה האתיופית כיום, שנים לאחר שאותן תמונות או דומות להן צולמו, הוא צורם. לצלם את ההצלחה, זה נהדר - אבל מה עם הכישלון? הוא, אגב, גם מצטלם הרבה יותר טוב.