איש כסית היה

מאמצע שנות הארבעים היה כסית ברחוב דיזנגוף 117 לבית הקפה המזוהה ביותר עם הבוהמה התל-אביבית ובמשך עשרות שנים היה לציון דרך בחיי התרבות של העיר. המקום משך אליו סופרים, משוררים, אמנים, עסקנים, אנשי צבא ונשים יפות ("כסית כמלכודת דבש שלוכדת נערות שירה").
לבד ממיקומו המרכזי, הייתה זו אישיותו המיוחדת של הבעלים, שאף שינה את שמו ל"חצקל איש כסית", שהפכה את המקום לבית ועד לאמנים. כסית נהנה מהיתר מיוחד מטעם העירייה ופעל עד השעות הקטנות של הלילה.

"כל ה'מי ומי', כל הבוהמה העברית בשפלה, היו מסובים בו, והרבה צדדים של מתח טוב אפפוהו, לרבות ההילה הארוטית של השחקניות ונערות הבוהמה. זו הייתה מעין בירה אינטלקטואלית של הכרך, בדומה ל'גדה השמאלית' של בתי הקפה הפריסאים והאירופאיים האחרים... מיזוג של דור הפלמ"ח, התיאטרון הקאמרי ושירי שלונסקי, אלתרמן ופן" (גבריאל מוקד).

בשנות השישים והשבעים הגיע לכסית דור חדש של אמנים, סופרים ועיתונאים, וביניהם חיים חפר, דן בן אמוץ, עמוס קינן, שלמה שבא, יבי, אורי אבנרי ודידי מנוסי, אורי זוהר, חיים טופול, אריק לביא, ישראל גוריון, אורי ליפשיץ, משה ברנשטיין, יגאל תומרקין, איצ'ה ממבוש, שמוליק קראוס, אריק איינשטיין, ג'וזי כץ וצבי שיסל.

משנות השישים, חלה ירידה במעמדו של כסית בגלל נדידת חלק מאנשי הבוהמה לקפה קליפורניה, שפתח אייבי נתן בסמוך. עם זאת המשיך כסית להוות מקור משיכה למשוררים הצעירים. בראשית שנות השבעים, הלכו לעולמם שני המשוררים הגדולים, שהיו מזוהים במיוחד עם כסית, אלתרמן ושלונסקי ובכך נסתם הגולל על תקופת הזוהר של בית הקפה: "כסית נגמרה ביום שבו נסגרה לשעתיים בעת ההלוויה של אלתרמן" (אהרן בכר, 1975). מותו של חצקל בדצמבר 1979 חתם את סיפור כסית שנמשך כמעט ארבעים שנה, כפי שניסחו זאת משה ברנשטיין בשיר הספד שהוקדש לחצקל, מיושבי הקבע במקום, "כעת כסית קיימת וממשיכה כמעט 'בסגנונך'... אבל חסר הנמנום, החיוך שלך והלב הרחב והטוב לכולם".

ומאז ואילך לא נהגו חבורות ספרותיות לפקוד אותה. גם היחסים החבריים ששררו בין יושביה בשנים
הקודמות השתנו, עם זאת עדיין נשמר ההווי המיוחד ובמקום המשיכו להתקיים מפגשים ספרותיים וחברתיים.

"איש כסית היה"

יחזקאל וינשטיין, נולד בשנת 1908 בריישא שבפולין, היה חבר בתנועת החלוץ בקבוצת בורוכוב ועלה לארץ-ישראל ב- 1925. עם בואו ארצה עבד בייבוש ביצות כברה. עם בואו לתל-אביב עבד תחילה כשוטף כלים, כטבח וכמלצר ובהמשך פתח את מועדון המלצרים ברחוב נס ציונה. תקופת-מה היה מנהלו של קפה הוברמן ( אפריל 1941) על חוף הים. ב- 1944 קנה את כסית והפכו תוך זמן קצר למעוז הבוהמה.

חצקל, שהיה איש פשוט הליכות, מצא עד מהרה מסילות ללב באי כסית בזכות טוב לבו ומסירותו להם: "חצקל גבה הקומה ורחב הכתפיים עם פניו השחרחרים הקפואים ועיניו הקטנות, שמראהו שר לגיונות אשורי עריץ ואכזר ואלו לבו לב זהב, דיבורו והליכותיו מתונים מתונים, ידו רכה וכל משאת נפשו: לראות סופרים עברים, אנשי רוח ואמנים מסבים אל שולחנו שבת אחים".

חלק נכבד מהשירים בספר כסית.הוקדשו לחצקל: "לידידנו יחזקאל" (מרדכי זעירא); "שיר ערש לחצקל" (יעקב אורלנד); "לחצקל החבוב וטוב הלב" (חיים גורי); "אשירה ליחזקאל, לבעל הכסית" (יוסף אריכא). "זהו חצקל על יד הדוכן, זהו חצקל על יד הכסית, זהו חצקל לכאן ולכאן בקיצור: זהו חצקל 'כסית'" (אלכסנדר פן); "ויחזקאל נין ונכד ליחזקאל הנביא, על כל המסיבות והמשתאות מצביא" (י' קסטל); "חצקלה רחב הגרם, שבין כתפיו טוב לב שכן" (עמנואל הרוסי); "איש אהוב ובעל נפש" (יעקב אורלנד); "חזרה חבריא אל השוקת ממנה נגמע וננוח הלאה תוך תצפית אל חסדיו של איש הגון וטוב ורע" (חיים גורי).

לחצקל הוקדשו במהלך השנים גם רישומים וציורים של יושבי המקום, חלקן הגדול מנציח אותו בשעת נמנום, תנוחתו האופיינית. לאחד הרישומים נוסף המשפט: "נומה נומה, חצקל, נומה איש אהוב, נומה בעל נפש, נומה לב עצוב. הצילומים הרבים, שצולמו במהלך שנותיו הארוכות בכסית מראים אותו מאז היותו גבר צעיר, חסון ונאה המקפיד על הופעתו עד להיותו איש זקן ומרושל הרכון על מקלו.

לאחר מותו בדצמבר 1979 נערכה לחצקל – ביוזמת ראש העירייה, שלמה להט – הלוויה רשמית שבמהלכה נסגר רחוב דיזנגוף, כאות הוקרה לאישיותו המיוחדת ולתרומתו לחיי התרבות בעיר. ארונו הוצב בכסית לאחר שהובל לשם במשמר כבוד; נישאו הספדים מפי עמיקם גורביץ ומשה ברנשטיין, ובסיומם יצא מסע הלוויה בהשתתפות אלפים לבית הקברות בקריית שאול. על הקבר נשא הספד באידיש שמעון דז'יגאן.