לגופו של עניין

מיכל הרנר הולכת על חבל דק מאוד. במופע שלה, השחקנים הראשיים הם תמיד איברי גוף, הבמה נמצאת בפער שבין ציוצי הציפורים הנינוחות של מושב חמד לבין הגירויים הרועשים מדי של רחובות תל אביב, והזרקורים מוטלים ברווחים העבים שבין אולמות תאטרון מוארים לחללים אפלים ופרוצים. הקרקס של מיכל הוא של בשר חסר תנועה, שקט קפוא של דימויים ורעש עמום של מחיאות כפיים סוערות, פליק-פלקים מושהים באויר ופילים על שתי רגליים, נוחתים.

תמיד היית ציירת?
"הדבר היחיד שציירתי היו שרבוטים ליד המיטה. השתוללות עם צבעים, ממקום נאיבי, משתעשע, משהו ילדי, תרפוטי במידה מסויימת. אף פעם לא התייחסתי לזה כאל מדיום שאני כיוצרת יכולה להתחבר אליו. כשסיימתי ללמוד בניסן נתיב, התחלתי לעבוד בכל מני שטויות - איזו הפקה פרטית, תאטרון ילדים. ואז גם חזרתי לצייר יותר וחבר סיפר לי שיש מורה לאמנות שאני צריכה להתחבר אליו ושלח אותי ליעקב מישורי, מה שהיה מפגש גורלי שהפך את הדברים על פיהם.”

מה קרה?
"הלכתי אליו עם כל הציורים הנאיביים שלי, עם המון צבע – סירה בלב ים וכאלה. הוא היה מאד נחמד אבל אמר 'תשמעי, זה כלום'. אמרתי לו שאין לי שום עניין להפוך את זה למקצוע. אני שחקנית וזה מה שמעניין אותי. חיפשתי חוג. אבל הייתי מאד חרוצה ותוך כדי עבודה זה הפך להיות מרכז הכובד של החיים שלי. למדתי את השפה, למדתי תיאוריה, הלכתי לגלריות, וממקום תמים ואישי, הציורים שלי התחילו להיווצר מתוך הקשר רחב יותר, של אמנות. מהר מאד הבנתי מה מעניין אותי לחקור, מה אני עושה, ופיתחתי סוג של כתב יד. יעקב היה מורה מאד טוב בהקשר הזה.”

רצית גם להיות שחקנית, לא?
"זה מורכב. מצד אחד היתה ויש בי אהבה מאד מאד גדולה למשחק: ליצור, להיות, להנכיח. אבל היתה לי אכזבה ובלבול. הרגשתי שהמיינסטרים של עולם המשחק לא מכיל אותי כמו שהייתי רוצה. לא עשיתי כמעט אודישנים, היה לי דיאלוג מורכב עם השאיפות האלה - עד כמה לנסות להשתלב בקאמרי והבימה או להצטרף לקבוצות פרינג'. “

ומשם עשית קפיצה לא קטנה מהמשחק למיצג.
"עולם המשחק לא הכיל, אלא שפט את דימוי הגוף שלי. בעולם האמנות פתחו את המרחב ועודדו את ההתעסקות שלי עם זה. ולכן הגוף שלי שם התרחב, והנשימה נעשתה עמוקה. שחקנים הם סוג של מדיום, הם קליפה. במיצג לעומת זאת, או בציור, הגוף שלי הוא החומר ונוצר רצף של דימויי גוף שהם עצמי, ההווייה שלי.

ואז החלטת להיות אמנית?
"השנים בפלורסנט עם יעקב והקבוצה היו מאד מלמדות, בית ספר לכל דבר. אחרי זה קרסתי.
כשזה נגמר, התנאים נעלמו, וכמו מוכרת הגפרורים הקטנה, שרפתי את הגפרורים של עצמי. להיות חלק מקהילה היה תנאי הכרחי והקהילה התנפצה ולא יצרתי קהילה אחרת. היתה השתייכות ברורה שנעלמה."

איך את מרגישה עם הציורים שלך ביחס למיצג?
"אוהבת ומאד מבינה מאיפה אני פועלת. גם בציורים וגם במיצגים אני מתעסקת במציאות גופנית מורכבת וטעונה, שמדברת על עצמה, על יחסים עם הזולת, על הסוואה, חשיפה. אין ספק שהעבודות שלי הן עבודות של גוף, ובגלל שהתכנים הם לא פשוטים, בציורים היה לי צורך לרסן את ההתעסקות איתם על ידי הפלסטיות, הקיפאון. יש קור רוח בעבודות. המקום האקספרסיבי תמיד עטוף ומוגבל בתוך קווי מתאר ברורים. במקום לחשוף את הפצע, הייתי עוטפת אותו באמצעות מין קומיקסיות כזאת. לכן האדום תמיד נעטף בלבן מרכך. אני בעצם כמעט מונוכרומטית: אדום על כל גווניו, קצת ירוק או חום וזהו.”

בנוסף להכל, את גם מלמדת משחק. איך זה מתחבר?
"כשמלמדים, מבינים הרבה יותר לעומק את מה שמלמדים. הלימוד מעמיד אותי במקום נקי מאד, שמחייב אותי כיוצרת להבין היטב מה אני עושה. אני מוצאת גם שיש הזנה תמידית בין התלמידים-יוצרים-שחקנים שלי, ובין העולם שלי כיוצרת, ולכן כשאני בחזרות על מיצג, זו תקופה פוריה במיוחד, על קו התפר הזה של מורה-יוצרת. הלימוד מפתח ומשכלל יכולות בכלל, כמפגש אנושי. להוביל אדם למקום שבו הוא יכול לפרוץ את הגבול של עצמו, זה מרגש. ושם גם אני פורצת את הגבולות שלי, יחד איתם.”

לי תמיד היה נדמה שלשחקנים יש את האגו הסבוך יותר מכולם.
"קנאות, מלחמות, סיבוכי אגו, תחרות בלתי פוסקת קיימים לגמרי גם באמנות. רק הביטוי שונה – אצל שחקנים הכל בחוץ והאמנים יותר אינטרוורטים. עצם זה שאמנים פועלים בדרך כלל לבד ולא בקבוצה, יוצר הבדל, אבל אינטריגות יש בכל מקום, והאגו עובד ומוביל בכל מקום. אנשים מפחדים שלא יראו ויעריכו אותם, שהם לא יקבלו את מקומם בעולם, והמון מניפולציות יוצאות החוצה, וסירוס.”

אז בעצם נטשת את במת התאטרון?
"המרחב של הבמה היה לי חסר באמנות פלסטית, למרות שזה גם שחרר משהו, כי מערכת היחסים שלי עם הקהל מורכבת מפחד , דחייה, געגוע, התמכרות. לכן חזרתי לבמה אבל דרך המיצג, לא כשחקנית שהיא כלי שמספר סיפור. גם המיצג מספר סיפור, אבל דרך הפירוק שלו. דרך הפירוק הזה נוצר רצף של דימויים של העולם הפנימי שלי שבהם אני מגלה תמונות, מחשבות, תחושות. ושם אני מוצאת חופש וגם עדינות גדולה מאד, שאני אוהבת.”

אין ספק שעיקרון הריפוי מאוד נוכח בך ובעיסוקים שלך.
"בשנה האחרונה למדתי פסיכודרמה, שהיא כלי מרתק ועוצמתי. חשבתי לנסות להכניס עוד כלים לעבודה של בהוראת משחק. כשאני מלמדת משחק, אני מלמדת לא רק שפה חדשה. בקבוצות כאלה מתרחשת גם התפתחות אישית, ויותר מזה – טיפול עצמי. בעיניי, שלוש השנים בניסן נתיב היו מטפלות הרבה יותר מכל מה שפסיכולוג יכול לעשות. עד כדי כך, שאומר שהמשחק הציל את חיי. וכשהבנתי את זה בתור מורה, חשבתי להרחיב את הדיאלוג ביני לבין הקבוצות, במובן הזה, שיהיה לי כלי טיפולי נוסף לזה שהדרמה ממילא מביאה. אבל הבנתי שאם אעמיק בתחום הטיפול, אתרחק מעולם האמנות, שזה דווקא מחליש משהו, אז החלטתי לעזוב.

קצת מוזר שאת מתגוררת בחמד, מושב דתי.
אני מרגישה שאני לא נמצאת במקומי. זו לא הסביבה הטבעית שלי. הגירויים, הפנטזיות שלי - הכל נולד מתוך עיר. ובטח ובטח שבמובן האנושי. להיות מוקפת משפחה זה לא מבנה טבעי בעיני, זה מעלה שאלות סביב גבולות. האמת היא שהמעבר לחמד תוכנן לכמה חודשים כדי לחסוך ובינתיים עברה שנה וחצי. זו התמכרות במובן של אורח חיים קרוב לטבע, עם כל הקלישאות: ציוץ הציפורים, לפתוח חלון ולראות מרחב ירוק. זה בהחלט ממכר, מאד מרגיע, מנטרל. יש פחות הסחות דעת. ובכל זאת, אין לי ספק שנכון לי לגור בעיר, זו רק שאלה של זמן.”

ולסיום, אהבה?
"אני גרה בבית אחד עם עוד יוצר, אני לא יודעת מציאות אחרת. לי זה טוב שהשפה מובנת ברמות מאד עמוקות. יש מחשבות עתידיות על שיתופי פעולה, יש הזנה הדדית, וזה חשוב. זה גם מאד מקרב.”