תנומות בתערוכה

תערוכת הסיום של בוגרי התואר השני בבצלאל פותחת השנה את עונת תערוכות הבוגרים של בתי הספר לאמנות ולעיצוב, שתמשך עמוק אל תוך החמסינים של יולי-אוגוסט. תוכניות ללימודי-המשך באמנות הן תופעה חדשה יחסית בסצינת הישראלית. במרכזי אמנות כמו לונדון וניו יורק, תוכניות תואר-שני סלקטיביות שכאלו משמשות כשמורות-צייד לגלריסטים ואוצרים שאורבים לדבר הגדול הבא. יש לשער שגם בארץ, תוכניות כאלו יתפסו מקום חשוב יותר ויותר בסצנה המקומית. מצד אחד, לימודי התואר השני אמורים לתת לאמנים צעירים הזדמנות "להתבשל" עוד שנתיים-שלוש, לחשוב, להתנסות ולפתח את העבודה שלהם לפני שהם צוללים למים העמוקים והקרים של שוק האמנות. מצד שני, נדמה לפעמים שהמטרה העיקרית של הלימודים האלו היא לספק קרש-קפיצה אסטרטגי אל אותו שוק, ושהאמנים הצעירים לומדים בשנתיים האלו להסתגל, אולי יתר על המידה, לתנאיו ודרישותיו.

התערוכה בבצלאל מפגינה מקצוענות רבה. ניכר שכל העבודות המוצגות בה הן תוצאה של תהליכי עבודה ארוכים ורציניים, וכולן מציגות פרויקטים מגובשים ומנוסחים שמוצגים בצורה אופטימלית. אבל בדיוק מאותה סיבה, אי-אפשר לומר על אף אחת מהעבודות שהיא לוקחת סיכונים, או מנסה להיות מפתיעה או רדיקלית באמת. יש משהו סולידי וידידותי-למשתמש גם במדיומים השולטים בתערוכה. אין יותר מיצבי ענק גרנדיוזיים, ולא נרשמה ולו עבודת וידאו אחת. כמעט כל הסטודנטים בחרו להציג ציור, צילום, ואובייקטים פיסוליים שונים - מדיומים "קלאסיים" וניתנים למכירה.

יוצאת מן הכלל, היא עבודתה של אורלי סבר, עבודת מיצב ארכיטקטונית שממשיכה את קו העבודה של סבר מהשנים האחרונות. סבר דחסה את מה שנראה כתכולתו של חדר שלם (כורסא, שולחן קפה, ארון ועוד) לרווח הצר שבין קיר גבס לקיר האמיתי של החדר. החלל הפנימי של החדר, שהוקטן על-ידי קירות הגבס המקיפים אותו, נותר ריק לגמרי, מואר על-ידי נורה חשופה יחידה. קירות הגבס הוצבו הפוך, כך שצדם האחורי פונה פנימה לתוך החדר. ההיפוך הפורמליסטי הנקי הזה, מצליח לערער את כל התחושות הפסיכולוגיות שנלוות למושגים של פנים וחוץ. פנים החדר הופך לאזור ביניים חשוף, שנותן תחושה של מחסן או מחבוא, בזמן שהחלל שמאחורי הקיר הופך לסוג של בית מופרך, שאין כל דרך להשתמש בו או אפילו להיכנס אליו.

גם עבודתה של נטע זוהר משכה את תשומת לבי. זוהר מציגה צילומים שלוכדים סצינות שהן על גבול הסכנה והאיום, אך יכולות להיות גם בנאליות ויומיומיות לחלוטין: שלושה גברים שמטיסים טיסן (ככל הנראה) בכביש בנגב; איש מבוגר וכלבו בחצר בית - האיש לובש שרוול מרופד, מהסוג שמשמש לאימון כלבי תקיפה; שני אנשים לוכדים נחש גדול בחצר אחורית; שלושה אנשים בחלוקים לבנים מבצעים פעולה לא ברורה בלול תרנגולות קטן. יש בצילומיה של זוהר רמה של דיוק, שמצליחה לגרום למוזרות של הסיטואציה להיות מסקרנת באמת.זוהר לא מנסה לגרום לאיומים הקטנים המופיעים בהם להיות יותר ממה שהם - מוזרויות קטנות של היומיום.

עבודות מעניינות נוספות הן עבודותיהם של אלעד קופלר וארז ישראלי. קופלר מציג אובייקטים וציורים שנמצאים על הגבול שבין הפשטה לפיגורטיביות; הוא יוצר סוג של דמויות אמורפיות, שיחד עם זאת, נראות פתטיות ומלאות אופי. האובייקטים שלו נראים כולם פצועים, נתמכים על קביים, זקוקים לעזרה. ישראלי, שהספיק להציג כבר בתערוכות רבות בשנים האחרונות (במוזיאון הרצליה ומוזיאון תל-אביב, בין השאר) מציג גם הוא אובייקטים פיסוליים אמורפיים, שנוצרו על ידי יציקת בטון של קיפולי קרטון. האובייקטים פזורים על הרצפה, וביניהם שוכבת יציקה של ילד עטוף במעיל, פניו נראים בקושי מבעד לברדס. העבודה מעלה אסוציאציה מיידית לקרטונים על מדרכות תל-אביב שמשמשים כמיטות לאלה שאין להם מיטה אחרת. מכיוון שתהליך היציקה ניכר בעבודות, הבטון שומר על אסוציאציות של לחות ורטיבות, והאובייקטים הופכים למשהו בין כרית, שלולית ואבן - אסוציאציות שמשלימות את אווירת האומללות הכללית של העבודה.

התערוכה מוצגת עד ה- 24.06 בגלריה בצלאל, סלמה 60, ת"א