כמעין המתגבר

למרות כל הסקרים, העובדות והאשליות, כנראה שאין באפשרותנו להשיג ידיעה ודאית על העולם, אין בידינו לתפוש את התמונה כולה. בקריאת העיתון של היום למשל, העין לוכדת מילה אחר מילה (מספר עוקב מספר) ולא את הדף כולו, כאילו לא לספוג את כל הבשורות בבת אחת. או כמו סרט קולנוע שזה עתה הסתיים וכל מה שנותר מתוך המון הפרטים שהרכיבו אותו, הוא ערמת דמעות, זמזום בבטן או הרהור. או לצורך העניין, כמו להסתכל בצילום או ציור של מעין שטראוס - הסיטואציה ברורה, הדמות חשופה ואפילו המטאפורה או האמירה גולשת אל מעבר לשוליים - ועדיין, יש משהו שהצליח לברוח. אולי זה מכוחו של הרגל, טבעו של העולם או סתם מוגבלות הכרחית, מה שבטוח הוא, שבשביל להתמקד, צריך דווקא לשכוח ולהתמסר. מעין שטראוס, אמנית על האש.

מה שלומך?
"היום הוא יום בחירות אז זה יום רגוע. נסעתי מירושלים ולא היו פקקים, אפשר ליהנות מהכביש. אבל שלומי טוב יחסית."

יחסית למה?
"יחסית ללפני חודש או לשלומם של אנשים אחרים. בסך הכל צריך לא להתבייש להגיד שטוב לך, למרות שאתה מרגיש קצת אשם או קצת פוחד להגיד את זה, וגם למרות שפה בארץ זה יותר קל כי ברור שהטוב הזה הוא רגעי."

מה גורם לך להרגיש טוב?
"אני מספיק עסוקה בשביל לא לחשוב על דברים שגורמים לי להרגיש רע. לימודים, עבודה ותערוכות מסיחות את הדעת מלחשוב על מחשבות קיומיות, על מה צריך לעשות היום או מחר, או מהרשימות שלי."

יש לך רשימות?
"יש לי הרבה. אני מאד אוהבת רשימות, קשה לי בלי. יש לי קשיי ריכוז, אז הן עוזרות לי לחשוב שאני מרוכזת. זה נשמע כאילו שהרשימה צריכה להיות משמעותית, אבל בדרך כלל זה איזה קנס שצריך לשלם או אימייל שצריך לשלוח. כרגע בראש הרשימה עומדים בעיקר הלימודים בהם אני טובעת, והתערוכה שנפתחת עוד שבוע וחצי בקו 16."

מה בין ארכיטקטורה, זאת שאת לומדת, לאמנות שאת עושה?
"ארכיטקטורה משיקה כמעט לכל נושא אפשרי, כמו אמנות, אז הקשר הוא הדוק. אני מרגישה יותר זרה בארכיטקטורה כתחום. זה מדיום שפחות מסביר את עצמו, בניגוד לאמנות שיכולה להסביר את עצמה יותר בקלות לפעמים. האמנות הייתה לי בתודעה הרבה לפני הארכיטקטורה ואני מרגישה שם יותר בנוח. עצם זה שאף פעם לא הייתי סטודנטית לאמנות גם עוזר לזה. לאט לאט אני מתחילה לגלות שדברים שמעניינים ומושכים אותי באמנות מתבטאים באופן אחר בארכיטקטורה או לפחות אני מרגישה שהם יהיו שם מתישהו."

תמיד היה לך עניין באמנות?
"מגיל מאד צעיר החזקתי עפרון וציירתי, בעצם אף פעם לא הפסקתי. ההורים שלי עודדו מאוד, כשהייתי מראה ציור לאמא שלי היא אף פעם לא הייתה מסתכלת ואומרת לי איזה יופי ותולה על המקרר, אלא אומרת "אולי אחרת יהיה נכון, אולי הפרספקטיבה..." היה לה חשוב לעודד אותי ולהשקיע בזה, למרות שהיא לא הייתה אמנית."

נראה שהרצון לאמירה פוליטית חברתית נוכח במרבית מהעבודות שלך.
"אני מתייחסת לזה בתור משהו שהוא בלתי נמנע. עבודת הפליימוביל שמדמה סצינה של פירוק של התנחלות, מתעסקת מין הסתם בנושא פוליטי מוצהר. בזמנו, כשבניתי את העבודה, רציתי להרכיב סיטואציה בצעצוע, במשחק, שלא היה נראה שאכן תתקיים במציאות. רציתי שזה יקרה אז עשיתי את זה. הפורטרטים העצמיים בתור כבאית, עובדת זרה ואינדיאנית הם יותר תהייה והעלאת שאלות פוליטיות חברתיות, להתחפש למשהו שאני לא כדי להצביע על הפערים, לחדד את המעמדות או את משחק התפקידים."

מאיפה מגיע המניע הביקורתי הזה ביחס לחברה ולפוליטיקה?
"קשה לי להגיד למה כשאני מייצרת עבודה, אם זה ציור או צילום. אבל פחות מעסיקים אותי דברים אחרים שאני רואה כמובנים מאליהם. הנשיות שלי למשל או הטכניקה, אני אף פעם לא מרגישה שאני ציירת או צלמת למרות שאני משתמשת בהם. בצילום עצמי שלי כפועלת זרה, ידעתי שאני צריכה צילום טוב, אז נעזרתי בחבר טוב שהוא צלם ושעזר לי לצלם את זה כמו שצריך. אני מעריכה אנשים שיש להם טכניקה והתמקצעות, לי פשוט אין את קווי האופי הנדרשים לזה."

להתחפשות לדמויות אחרות יש מגמות נוספות?
"זה די ממוקד, אני לא סוג של סינדי שרמן. אני לא בעניין של לראות אותי מתחפשת אלא ליצור עבודה אחת שבוחנת ממדים מסוימים ורק דברים שנראים קשורים לכאן ועכשיו. מהמפגש בין שני דברים טעונים, הרגשתי צורך לנסח עבודה, מהמפגש בין מקום וסיטואציה מאוד מסוימת לדמות המחופשת שלי."

אפשר לבקש דיוקן עצמי מילולי?
"קשה לי לקחת החלטות קטנות, אני תמיד מרגישה שאפספס משהו. קשה לי להחליט בראש להתעסק במשהו אחד, אני רוצה הכל. אני רגישה, ספונטנית, אני בן אדם חיובי, לא ציני - זה הכי חשוב, ואני אוהבת אנשים."

אני יודע שיש או הייתה אהבה גם מאחורי השער של כתב העת "מעין". מה את עושה שם?
"מסתבר שאני חלק מהמערכת וגם תרמתי את שמי לכתב העת. אני ויהושע סימון היינו חברים שלוש וחצי שנים, הוא היה החבר הרציני הראשון שלי, ובכל הפרסומים מופיע השם שלי – "על שם חברתו לשעבר של סימון – מעין שטראוס". לפעמים זה נחמד ולא מחייב, כאילו שאני לא צריכה להיות אדם עצמאי, אבל רק לרגע. זה מוסיף לכתב העת נופך סקסי."

אפרופו סקס, מה עם אהבה?
"כרגע יש לי ואני הכי אופטימית לגביה. הוא שבדי והוא רוצה לבוא לארץ כדי להיות איתי. אין לי הרבה ניסיון עם אהבה אז קשה לי לנסח עמדה לגבי זה, זה בטח הדבר הכי קשה מבחינתי לנסח. "

מה עוד מעניין אותך בחיים?
"הכל מעניין אותי. אני יכולה להגיד שיש דברים שאני פחות מתעניינת בהם והם נתפשים כסוג של הרמת ידיים מראש, כמו מתמטיקה או מוסיקה. אבל כל דבר מעניין אותי באיזושהי מידה, בהתאם לנסיבות."

כשאת קמה בבוקר על מה את חושבת?
"מה אני אלבש? אני בדרך כלל חושבת אם אהיה מרוצה בסוף היום או לא."

אתמול בסוף היום ראיתי את הסרט "הר ברוקבק", ובעוד הדמעות זולגות, הרהרתי בזה שהחיים הם בסך הכל רצף של אכזבות עם הפוגות ביניהן.
"אכזבה, מבחינתי, זה סוג של כישלון או משהו שנובע מכישלון. באותו זמן, זה עושה לך להעריך את הדבר הטוב הבא. אנחנו צריכים את האכזבה. כשהייתי מאוהבת במישהו והוא לא רצה אותי, אז לפחות גיליתי שאני יודעת שאני יכולה להתאהב - כיף לדעת."

מה היית רוצה לראות בעתיד הוורוד?
"את ישראל יותר משעממת, נורמלית, אותי גרה בתל אביב, וזהו פחות או יותר."

מעין שטראוס ממליצה:
1.סודה, כי זה מרענן, דל קלוריות ומעולה.
2.חניון גרוזנברג - לעלות עם האוטו עד הקומה האחרונה ולהסתכל על הנוף.
3.לא לפחד מכישלון.

מעין שטראוס מציגה במוזיאון ישראל בירושלים ("מיני ישראל"), בנמל תל אביב ("סדוקציה") ומשבוע הבא בגלריה "קו 16".