אמן על האש: נוגע לא נוגע

זה היה קורה לעיתים קרובות. דלת הכיתה היתה נפתחת באמצע השיעור על ידי איזה תלמיד תועה עם חיוך מטופש שהיה דוחף את ראשו פנימה כדי לראות מה הולך בפנים או סתם לקבל תשומת לב. המורה (היחיד שאני זוכר מהתיכון) היה מתקרב אל הדלת בצעדים כעוסים וצועק בקול רם: "מת העולם! הדגים על העצים, הקופים שוחים בים", סוקר בעיניו את התלמיד המבוהל ושואל אותו אם הוא רוצה בוטנים? זה הזכיר לי את הציורים של רונן רשתי. תמונה הפוכה, צבעונית, ברורה והזויה. תמונה שהמתבונן בה מתבלבל. כמו הבוטנים שהציע המורה לתלמיד – שיאכל אותם בעצמו או שיזרוק ליושבים בכיתה שילקטו?

מה אתה חושב על השוורים בשדרות רוטשילד?
"דברים קשים מאוד, מפריע לי שזה מושך הרבה אנשים. הכל מואר שם כמו בתהלוכה של שוורים וזה נורא מפריע, מוציא את הקטע האינטימי של ללכת לבד בשדרה. עזוב את הגועל וחוסר הטעם, כמות האנשים שמגיעה לשם היא נזק סביבתי מבחינתי. הפרויקטים מהסוג הזה הם תמיד המוניים בלי איכות של פיסול סביבתי, בלי משהו שמנסה לחבר אנשים לאמנות."

מה היית עושה אם היו מעניקים לך שור?
"הייתי משכיב אותו על הרצפה בצד שיעורר רחמים, אמפטיה, כדי להפעיל את האנשים במקום שיצלמו אותו סתם כמו חבורת יפנים. הייתי מכסה אותו בצמחייה, מין שור כזה שפרש מהחבורה."

בדומה למישהו קרוב אליך?
"כן, קשה לי לראות את עצמי כחלק מהמכונה הזאת שנקראת עולם האמנות, זה לא עניין של רצון אלא של תחושה. מצד אחד אני לא תלוש, אני מכיר אנשים וכולי, ומצד שני בהצגה הזאת לכולם יש את הכמיהה להשתייך - או שאתה מפתח אמביציות מטורפות לממש את זה או שאתה נהיה ממורמר, אני שואל את עצמי איפה אני נמצא כל הזמן. נקודת הפתיחה שלי היא שלא למדתי באף מוסד וזה משהו שמלווה אותי כל הזמן, גם כשאני מצייר, בתחושה שאני בא לעשות אמנות. המקום הזה או חוסר המקום הזה נמצא שם כל הזמן, אני כל הזמן עסוק בשאלה מה אני עושה? זה משפיע עלי, מהרמה הקיומית של זהות ועד הרמה הסוציו-פוליטית בעצם. יש כמובן את הצד האחר, זה של החופש, שקיים גם בציורים."

איך מציירים חופש?
"בציורים יש תחושה או התעקשות לא להראות כמו שום דבר. זה לא משהו מכוון, יש בציורים דימויים אבל כאלה שלא לובשים צורה סופית, מקום די מוזר. זה לא ציור מופשט ובטח לא נונשלנטי כזה, זה ציור ששואף לעולם עם דימויים מסוימים אבל איכשהו הדימויים בו לא ממשיים, לא קונקרטיים עד הסוף. זה מתקשר לתחושה של השור ששוכב בצד, מין תפיסה שלי כמי שבא מבחוץ."

מכאן אפשר להסיק שגם בעולם הדימויים הנושמים אתה שוכב בצד?
"לגמרי, אבל זו לא המטרה, זה רק תיאור של מה שקורה. אתה לא יכול כל הזמן לפעול בתוך בועה אלא אם אתה מין טיפוס כזה שיכול להתנהל ככה כל חייו, אני לא כזה, אני חושב שאני כן צריך למצוא את קצה הקרחון של מה שנקרא אמנות שמתאים לי. מצד אחד יש לי כמיהה מאד חזקה להרגיש חזק את העולם ולממש את החלומות הכי בנליים ואוניברסליים, ומצד שני, בפועל מה שיוצא זה משהו שהוא גם שם ולא לגמרי שם. אני לא בנאדם אזוטרי ובודד אבל החיים שלי כן מתנהלים בעצם במין תחושה שעוד לא נכנסתי לעולם, של חיפוש אחר פתח. מתישהו הבנתי שאלו בעצם הם החיים."

מה התפקיד של האמנות בחיפוש הזה?
"תפקיד מאד חיובי. רוב החיים שלי הייתי מאד חשוף לאמנות, מגיל מאד צעיר אמא שלי דאגה לקחת אותי למוזיאונים, אז היה לי עניין בזה מאז ומתמיד, מין עולם של פנטזיה. למדתי פילוסופיה וגם שם התעסקתי באסטתיקה ובתכנים דומים למה שאני עוסק בהם כיום – מתחת לפני השטח של דימוי, משהו שהוא עוד לא דימוי. הרגשתי שהתשוקה שלי בפילוסופיה שם היא מאד חזקה ולא ידעתי איך בדיוק לממש אותה, אז נוצר מפגש עם שני אנשים שדרכם נכנסתי לעשייה – כשעבדתי עם מירי סגל בתערוכה שלה, למרות שהיא מתעסקת עם משהו אחר לגמרי, חוויתי דרכה את האמביציות והרצון, הייתי מין עד לאיך להפוך לאמן. מהר מאד פגשתי את יעקב מישורי בתור מורה וגם הוא די מהר אפשר לי לחשוב על עצמי בתור אמן מחויב ורציני, מקום שלא תכננתי להגיע אליו בכלל."

זה מקום שיש בו המון ספקות.
"ג'ון בארימן כותב באחד משיריו על צעירותו שהייתה כמו מדיום שדברים נופלים דרכו, בלי שום מאמץ, בלי ספקות וביקורת, וככל שעובר הזמן נהיה קשה יותר וזה נראה פחות טבעי, אתה מייחס לעצמך יותר רצינות. החוכמה היא לשמור על המקום של המשחק, אין לזה חוקים אלא אם כן אתה נכנע להם. ברגעים הטובים אני חושב שאמנות היא דרך לבנות את המקום שלך בעולם, ללמד אותך ולהראות לך איך אתה רואה את העולם, מצד שני זה נראה הדבר הכי לא הגיוני וטבעי שבעולם, אז אני משתדל פשוט להפוך את זה לחלק ממשהו שאני עושה, זה קשה."

מאיפה מתחילים?
"אני כל פעם מתחיל ממקום שלא מתבסס על הציור הקודם ולא על איזשהו מאגר של דימויים שיש לי בראש. אני משתדל לנסות קצת להקל על עצמי ולא כל פעם להתחיל מכלום, בגלל זה אני מוצא את עצמי כל פעם מצייר כלום, בעצם מוותר לעצמי."

אהבה עוזרת?
"זה הדבר היחידי שיותר קשה מאמנות, וכמוה גם נראה לפעמים מגוחך ולא טבעי לי. זה אלמנט בחיים שלי שרצוף בטרגיות ובקשיים, אין אהבות קלות כמו שאין ציורים קלים. הרבה זמן לא הייתה לי אהבה אמיתית, אבל גם כשאין לי מישהי ספציפית לאהוב אני עדיין נהנה מאהבה, מהידיעה עליה, כמו אמנות."

חולשות?
"יש שיר של אפרת מישורי: 'החולשה / היא / החולשה היא הצד החזק שלי / החזק / שלי'. בצורניות ובמשפט עצמו יש הבנה שבעצם החולשות שלנו הם הכי אנחנו, הם גם המקום בו אפשר להפוך מצד למרכז, מגידול ממאיר ורחמים עצמיים, למשהו שמייחד אותך. ההתחלה שלי בציור למשל באה ממקום חלש שהפך לחזק, למשהו שנותן לי זהות והבנה שאני יכול להתחזק ולנסוק מהחולשה. אני כל הזמן מרגיש את החולשות שלי, אני בדיאלוג מתמיד איתן. לשים שור מסכן כזה בצד זו חשיפה של החולשה, סוג של כוח."

מה עם החולשה שלך לברבור ירושלמי.
"יש משהו נוח לי בברבור שמתקשר גם לשור בצד הדרך. מצד אחד זה מקום שאני לא צריך לטפל בהכל – הזמנות וכו', ומצד שני ברבור עדיין לא נהפך לגלריה לבנה. די מתחבר לי להיות בקשר עם העולם אבל בדלת צדדית, אולי זה תהליך."

מה היית רוצה בעתיד הורוד?
"קודם כל עבודה, אין לי מקורות פרנסה, ובעיקר אהבה. אולי גם להמשיך לשרוד את כל הספקות האלו."

רונן רשתי מציג את "השריה" בברבור, ירושלים.