אמן על האש: רק בריאות

מה מעסיק את עם ישראל כולו בימים האחרונים? ובכלל מהו הדבר הכי חשוב בעולם (לפחות למי שיש לו ילדים או למי שכבר חשב שידע למי להצביע בבחירות) - בריאות (לא?). בלחץ התוך המוחי של הדס קידר ובמערבולת שטף היצרים והיכולות, הבריאות והחולי נדמה כמתפרצים ללא מעצורים אך לכיוון לא ידוע מסוים אחד, כמו נניח, הצבעה חשאית בכנסת או התפזרות נשורת של פצצת אטום או דו-קרב אקדחים במערבון של סרג'יו ליאונה. בצד ימין הרגל מתנדנדת הרחק בהיסטוריה הקולקטיבית ובצד שמאל הרגל האחרת רועדת בכאן ועכשיו, על מיטת החולים המרופדת מובלת הבריאות במסדרונות הצרים בדרכה לניתוח נוירוכירורגי על החיים ועל המוות, בלי כפפות, בלי אור, עם כלים חלודים תחת ניהולה של מנתחת מפוזרת ולא החלטית (אמנית) אבל עם אנרגיות ותשוקות בלתי נלאות להציל חיים, או לפחות לנצל אותם עד תום.

הדס קידר ב"בריאות" הולכת להשתלח על האבות (הרצל חוזה המדינה, ואבא שלה), על הלופ שבין יצירה לעשייה חברתית, ועל אוטופיות שנעות בין דברים שהם כאן עכשיו – טלוויזיה, פופ, תרבות צריכה - לבין הגבוה, רוחני, נשגב. עם הרצל, על המרפסת בבאזל ובמקומות אחרים, הקשר האחד מצוי בקרבה המשפחתית (הרצל היה דוד של סבתה) והאחר עם הזקן השחור המפורסם של האב הגדול. אביה, פרופסור קידר, נע בחייו על הציר בין פוליטיקה למחקר - בעברו היה מדען בנאס"א, הקים מפלגה ורץ לראשות הממשלה, כתב תוכניות מדיניות משלו, נפגש עם עראפת וראשי מדינות, ובמהלכו האחרון המציא שיטת בריאות ייחודית למען עולם טוב ובריא יותר. מול שני האבות והעולם הגדול, הדס קידר ממקמת את עצמה, את גופה, את הנשיות מול הגבריות, התפיסה הפטריאכלית-לאומית-ציונית מול הנשיות המפוצלת שממאנת להזדהות עם המקור האחד והמיוחד. הסיבוב האינסופי והאינמקום האוטופי, הקול המעודן והרעש האידיאולוגי, יופי וזיוף.

רק שתהיו בריאים. ולמקרה שתהיתם איך אני יודע כל כך הרבה - אז שתדעו (בפעם הראשונה ונראה לי שאחרונה בהיסטוריה של טור זה) שכותב השורות הבאות ואלו שקדמו להן הוא היועץ והמרגיע הרשמי (בלעז, אוצר) של התערוכה העתידית (המדוברת בין שורות אלו) של הדס.

איך היית מתארת במילים את הלך הרוח של התערוכה העתידית?
"הבסיס הוא באמת ההתדיינות עם האבות, ניסיון לתת להם מקום וגם לעצמי. בעצם לנסות למקם את עצמי מולם ולהתמודד עם הקולות הנורא חזקים האלה שמושמעים מול קול פנימי יותר, שלי."

באיזה אופן את מתייחסת לפיגורה מיתולוגית כמו הרצל, עם קול נורא חזק מהעבר אבל גם כזה שכיום כבר מוטל בספק?
"התייחסתי למהלך מסוים של הרצל, להתחבטות שלו. הוא התלבט - חצי מהיומן שלו נע בין השאיפה לכתוב רומן או להקים מדינה, מהלך בין אמנות/יצירה לאקטיביזם פוליטי. ההתלבטות שלו הייתה להחליט היכן ההשפעה תהיה שלו יותר משמעותית - בין כתיבה למנהיגות. מכאן שהתערוכה לא מנותבת לכיוון הפוליטי, רציתי כמה שפחות לדון בפוסט-ציונות. מה שחשוב בעיני, הוא המהלך האישי, הפרטי שלי. אני לא רוצה לייצג שום דבר, אני דנה במהלך נפשי עם האמנות שלי."

המהלך הפרטי שלך מיושם בעבודות?
"השאיפה שלי היא להוציא את המהלך האינטימי הזה מהקונטקסט הפוליטי-פוסט ציוני, ולטפל בזה באופן פיסי. חשוב לי לצאת עם זה החוצה ולהחזיר את זה לרחוב, חשוב לי הכאן ועכשיו. כלומר, להתייחס באופן משמעותי למהלך הגופני שלי שמופעל, כמו שהקשר בין ארכיטקטורה לגוף הוא סוג של אוטופיזם שפוגש את המציאות, ובסוף צריך לחיות בתוך זה. אני בנמוך ביותר, בטראש, ברחוב, בשווארמה. ככלל, אני לא מאמינה שיש משהו גבוה, שהוא מעבר למה שיש פה, ומהקבלה של זה, אני עושה דברים."

בתור אחת שהכניסה לא אחת, כף ורגל מעבר לקווים הפוליטיים, מה לדעתך בין אקטיביזם לאמנות?
"בשנתיים האחרונות עסקתי בקשר שבין עשיית אמנות לבין עשייה חברתית/פוליטית. בסוף גיליתי שזה לא זה או זה. הבנתי שאוכל לעשות דברים משמעותיים רק אם אבהיר לעצמי את החשיבות של זה בחיי. אני מחפשת את המקום בו אוכל ליישם את האמנות שלי, לנווט את היכולות שלי למטרות שנראות לי חשובות. מתוך הדילמה הזו, הגעתי לאותם יוצרים (הרצל, אבא) שחיפשו את הדרך שלהם לעסוק ביצירה ולמען מטרה מסוימת. זו דילמה אנושית לא פשוטה."

דילמה אנושית לא פשוטה נוספת היא אהבה.
"אני מנסה לשלב אותה בחיים מבלי לשנות את סגנון החיים שלי, מבלי להיות מישהי שאני לא. הייתה לי מערכת יחסים ארוכה של 11 שנים, וכשיצאתי ממנה, הבנתי שאסור לי יותר לוותר על מי שאני, מה שאני אוהבת, אמנות. אבל אהבה יש לי גם לחתולים וכמובן לילדים שלי. בעצם הבנתי מה זאת אהבה דרך הילדים שלי."

לפי מה שאת מתארת, העיסוק בלהיות עצמך ובאמנות, לצורך העניין, מצריך בדידות.
"זה כן קשור ללהיות לבד, אבל אני מנסה לשלב את שני הקצוות כדי שזה לא יהיה דיכוטומי. אני חושבת שיש אמנים שיודעים לעשות את השילוב הזה, אבל אצלי זה קשור לבדידות, ליכולת להיות לבד ולהעמיק את ההיכרות עם עצמי ללא תלות ביחסים. הייתי צריכה את הלבד הזה בתקופה האחרונה כדי להבין דברים ונראה לי שיצאתי ממנו."

יש משהו שאת מצטערת עליו?
"אני מאוד מבינה את החיים שלי ומקבלת את הדרך שעברתי. לא אוהבת, אבל מקבלת."

איזה מין טיפוס את?
"מפוזרת ומבולבלת, ומצד שני, יש בי משהו מאוד מחובר לקרקע. אני יודעת פחות או יותר מה אני רוצה בחיים ואיך להשיג את זה. לרוב אני הולכת בכיוון הזה ולעיתים נעצרת ומשהה את התהליך. אני לא בן אדם יעיל במיוחד או עם שאיפות ומטרות ברורות אבל יש דרך בה אני הולכת, אחורה, עוצרת, קדימה, לא החלטית - כבר אמרתי? זה הכל בא מתוך תפיסת עולם פלורליסטית, הרמונית, אני עוברת מקיצוניות לאחרת אבל תמיד מאזנת את עצמי. אני לא מרגישה שייכות ואני אמנם חיה פה, אבל תמיד עם רגל אחת בחוץ."

אם הרצל היה יושב מולך עכשיו, מה היית שואלת אותו?
"הייתי רוצה רק להסתכל עליו, להבין את שפת הגוף שלו. הוא היה מסוג האנשים שהצהירו על עצמם מיני הצהרות, גם ביומן שכתב. אז הייתי רוצה סתם להביט בו כמו שקורה כשאני פוגשת כל אדם אחר, לנסות לקבל את התחושה שהוא מעביר ובעיקר לשמוע ממנו מה הוא חושב על אמנות וספרים, כי הבחירות שלו היו מאוד משונות ולא ברורות לי."

את חושבת שיש מין המשותף ביניכם?
"אני לא חושבת שאני דומה לו או שונה ממנו יותר מכל אדם אחר, למרות הקשר המשפחתי. הוא נקודת התייחסות בשבילי - המהלכים שלו מעניינים אותי ומתחברים לחיים שלי. בניגוד לילדות שלי בארה"ב, שם הייתי סתם עוד ילדה מהגרת, אז פה בארץ, התחברתי לסיפור המשפחתי הגדול יותר. העיסוק שלי הוא בעיקרו על הזהות שלי, דרך הרצל."

מה היית רוצה לראות בעתיד הוורוד?
"שיהיה לי טוב ושאמצא את המקום שלי."

התערוכה 'בריאות' נפתחת בבית האמנים תל אביב, ביום חמישי הקרוב, 12.01.06.