"אני שמחה שמאורע מטלטל שכזה קרה לי לצד רגע חשוב - זה מזכיר לי את המקום שלי בעולם"

"כרגע אני עוד בפיענוח ועיבוד של הסיטואציה הזו ובאיזו סוג של 'ספירת מלאי' של מה שאבד ונהרס. פתאום אני נזכרת בתבנית שהכנתי לפסל מסוים, או בפסל אחר שהצגתי ומאוד אהבתי, וקולטת שהם לא קיימים עוד. יש הרבה מאוד עצב בתוך אובדן של עשור שלם של עבודה. עבודה שבעצם מגדירה את הנוכחות שלי בעולם, כמו שלוחה של הפנים שלי".

עדיין, האמנית המעוטרת, ילידת 1987 (בין היתר זוכת פרס אמן צעיר מטעם משרד התרבות והספורט ב-2017 ומלגת מועצת הפיס לתמיכה בתערוכת יחיד) רחוקה מלהרים ידיים, או לעשות הסבת מקצוע. אולי פשוט אין לה זמן - בימים אלו העבודות היחידות שנותרו ברשותה מוצגות בתערוכה "פנורמה - הסְפֵירָה של האטלס" (שתיסגר ב-30 במאי ושאותה אצרה אורית בולגרו) במוזיאון בת ים לאמנות, הנשענת על "אטלס מנמוזינה", משנתו המכוננת של ההיסטוריון היהודי-גרמני מהמאה ה-19, אבי ורבורג – שחקר את הזיכרון הקולקטיבי של תמונות, סמלים ומוטיבים והאופן שבו הם שורדים ונודדים בין תרבויות ותקופות. לרגל התערוכה, שוחחנו עם אילון על הרובד החדש שהיא רואה בעבודותיה, רגש וזיכרון בראי השנתיים וחצי האחרונות ואיפה היא מצפה לראות את עצמה בעוד שנה.

"אני בהודיה מלאה על כך שמדובר רק בהרס של חומר, ולא של חיי אדם, ולכן התהליך הזה של ההתאבלות הוא בפרופורציות לכך שמדובר בחומר. תהליך השיקום הוא פשוט הזמן שעובר. אני עובדת על עבודות חדשות - שבניגוד לעבודות הקודמות שלי שנוצרו מתוך יציקות ותבניות שיצרתי - עשויות חומרים קלים ואווריריים, וזו קריאת כיוון חדשה לגמרי".

"אני לוקחת את המחיקה הזו כהזדמנות להתחלה חדשה, כדרך לנסות דברים שלא ניסיתי קודם לכן כי הייתי שקועה בתהליכי עבודה מאוד ספציפיים. אני לא עוסקת בשחזור, אני מחפשת את המחשבה החדשה. במובן הזה, האובדן של הסטודיו ועבודות של העשור האחרון בחיי יכולים להשפיע על המהלכים האמנותיים העתידיים שלי".

"העבודות שאני מציגה בתערוכה הן 'הניצולות היחידות', אם כי הצלחתי להציל עוד 3 עבודות מההרס לפני שהרסו את הבניין לחלוטין.  בתוך המחשבה על שרידים ועל מה שנשאר, אני חושבת על צורות שחוזרות בעבודות שלי. אם בוורבורג עסקינן, מעניינת אותי המחשבה הזו שלו על תבניות , צורות וסמלים שחוזרים על עצמם לאורך ההיסטוריה האנושית. אני חוקרת את האופן שבו צורות ומבנים חוזרים ומופיעים בגוף האנושי, בטבע ובגרמי השמיים. למשל, צורת הכדור מופיעה גם בגלגל העין וגם בכוכבי הלכת; הסתעפויות כלי הדם בגוף מזכירות את עורקי העלים בטבע. דרך החזרות האלה אני מבקשת לחשוב על קשרים סמויים בין הגוף האנושי, העולם הטבעי וגרמי השמיים".

מ"כספיון" - המנסה לדמות את איבר הכבד, שעל פי הרפואה הסינית קשור לאגירה ולעיבוד של רגשות כמו עצב - ועד עיניים ענקיות הבוכות ללא הפסק, עבודותיה של אילון מנסות לגעת ברגשות חיים, לא מפולטרים. האם צורת עשייה זו הופכת קשה יותר כשטראומה נוכחת בציבוריות הישראלית באופן בוטה בשנתיים וחצי האחרונות? "היצירות שלי מנסות להסתכל מבעד לרובד המציאות הנראה לעין או בקשר הבלתי אמצעי שבין האדם, הטבע והשמיים, דרך צורות ומבנים שמשותפים לשלושתם", היא אומרת בנושא. "במציאות הקשה שבה אנו חיות, בה הגורם האנושי אחראי לכל כך הרבה הרס וחורבן, אני מוצאת שההתבוננות בטבע מזכירה לי שיש בעולם גם סדר אחר — כזה שאינו מבוסס על כוח, אלא על קשר, מחזוריות והמשכיות. אני מנסה לחשוף משהו שיכול להעיד על חיבור בלתי אמצעי בין האנושי לנשגב - בראי השנתיים האחרונות, אני מרגישה שהמשימה הזו הפכה לחשובה אף יותר עבורי".

"אני חושבת שתמיד יש לי כוחות לעשייה האמנותית שלי, כי עבורי היא טבעית כמו אכילה או שינה; היא חלק בלתי נפרד מהקיום שלי. עם זאת, אני שמחה שמאורע כזה מטלטל קרה לי לצד רגע חשוב כזה, להציג עבודות בתערוכה מוזיאלית כל כך משמעותית; זה מזכיר לי את המקום שלי בעולם, ואת מה שאני רוצה לעשות. כחלק מהתערוכה יש הרבה מפגשים עם הקהל , המפגש הישיר עם הצופים נותן לי כוח ורצון להמשיך לעבוד ולהציג. אני חושבת שעבודות אמנות יכולות להוות נקודת מפגש בין האישי לציבורי - להחזיק איזה רגש או מחשבה פרטיים ועם זאת אוניברסליים. זה רגע מרגש".

איפה את מאחלת לראות את עצמך שנה מעכשיו?

"לפני הכול - עם סטודיו חדש! אני רוצה להמשיך לעשות אמנות ולהציג אותה, בארץ ובעולם; להמשיך לעשות שיתופי פעולה מעניינים, להתפתח וללמוד. אבל יותר מהכל אני רוצה לגדל את הבת שלי במדינה שאפשר לחיות בה בשקט וליצור בה אמנות. מדינה שמכבדת את חופש התנועה ואת הצרכים של אזרחיה, מדינה שנותנת תחושת ביטחון וחוזק - בלי מלחמות; מדינה שהיא חפצת חיים. בלי איומי טילים, עם כבוד הדדי, חלוקה שיוויונית בנטל, ללא כפייה דתית. הלוואי וזו תהיה המדינה הזו."