"לא מביימת אף אחד": כך נראה צילום עם אגדות המוזיקה הישראלית
בתערוכת הצילום החדשה שלה "תהילה", הצלמת הִלה עמנואל מתעדת עשרות מהאמנים הגדולים ביותר במדינה, שצולמו כולם בשחור-לבן והרחק מאור הזרקורים. בריאיון לרשת 13, עמנואל מספרת על האמן שהבריז לה ("שוחחנו שעה, ואז החליט שזה לא מתאים לו"), משתפת כיצד היא מתכוננת לצילומים ומגלה מה עומד מאחורי התערוכה: "הרעיון היה לתעד את האמנים שפרצו דרך לא בהקשר הבימתי"
ילדה בת 8 עומדת מאחורי הקלעים של קולנוע אורון בערד, בלב פסטיבל ערד, ומחכה. אביה, סגן מנהל המתנ"ס המקומי, הבטיח לה שאחרי ההופעה היא תפגוש את הסולנית שלומית אהרון. ההופעה נגמרת, הקהל מתפזר – והפגישה לא יוצאת לפועל מכיוון שהזמרת לא חשה בטוב. עשרות שנים אחר כך, אותה ילדה, הצלמת ועורכת הווידאו הִלה עמנואל, הזמינה את שלומית לסטודיו שלה לסשן צילומים – ולוחצת על הכפתור.
הסיפור הזה, אותו עמנואל מתארת כ"סגירת מעגל", הוא לב ליבה של "תהילה" – תערוכת הצילום החדשה שלה, שמוצגת בימים אלו בבית האמנים בתל אביב ושהכניסה אליה חופשית. התערוכה מציגה עשרות דיוקנאות שחור-לבן של אמנים שהטביעו חותם על המוזיקה הישראלית, בהם של יהורם גאון, יהודה פוליקר, נורית גלרון, ריקי גל, דני ליטני, שימי תבורי, ג'וזי כץ, אריק סיני, אילנית, חדוה עמרני, קורין אלאל ז"ל ועוד רבים אחרים – 50 פורטרטים בסך הכול, שצולמו במשך כחמש שנים, הרחק מהבמה ומאור הזרקורים.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
אמנים שסירבו, אמנים שהתלבטו
לדבריה של עמנואל, לא כל מי שהיא פנתה אליו הסכים להצטלם. "היה אמן שהגיע עד אליי לסטודיו, ואחרי שיחה של שעה החליט שלא מתאים לו להצטלם", מספרת עמנואל בריאיון לרשת 13. עם יצחק קלפטר ז"ל היא תיאמה צילומים בביתו, אבל אלה נדחו ובסופו של דבר לא יצאו לפועל. את מי שהסכימו להצטלם, היא בחרה בקפידה: "היה לי חשוב לפנות לכל הסגנונות המוזיקליים וגם שאלה יהיו אמנים שפרצו דרך או ששיריהם הפכו לנכסי צאן ברזל".
המטרה, היא מסבירה, הייתה לא לתעד עוד הופעה או עוד תמונת במה, אלא "לחשוף צד אישי יותר, אמיתי, אינטימי, ללא אור הזרקורים", של אותם אמנים. "הרעיון היה לתעד את האמנים שפרצו דרך, שהם היסודות למוזיקה הישראלית שלנו, אבל דווקא לא בהקשר הבימתי", היא מסבירה.
מפגש צילום אצל עמנואל לא מתחיל במצלמה. "קודם כל שותים קפה (או דרינק, תלוי בשעה) ומשוחחים", היא מספרת. רק אחרי שהמתח יורד – אצל האמן ואצלה – מתחיל השלב הבא. חלק ביקשו רקע מוזיקלי, חלק העדיפו שקט, אבל דבר אחד לא משתנה: "אני חייבת להדגיש שאני ממש לא מביימת. אמנם הצילום בסטודיו וברגוע, אבל אני נותנת לכל אחד את הזמן שלו כדי להביע את עצמו. חשוב לי לתפוס את הרגע הכי אותנטי שיש".
הבחירה לצלם בשחור-לבן, היא מסבירה, אינה מקרית: "בפרויקט הנוכחי רציתי להבליט את ההווה, את הכאן ועכשיו. שחור-לבן זה הרבה יותר דרמטי, זה גם ההפך מהצילומים בהופעה, שם התאורה הצבעונית היא משמעותית". לפרשנות, החלק המואר בתמונות הוא ההווה של האמנים, שממשיכים ליצור גם כשהציבור לא תמיד מודע לכך, בעוד הצל הוא העבר המפואר שמלווה אותם.
"כנראה שזה היה לגיטימי"
הזיקה של עמנואל למוזיקה הישראלית נטועה עמוק בילדותה בערד, שם אביה היה בין מפיקי פסטיבל ערד הראשון. "מאז שאני זוכרת את עצמי, שמעו בבית מוזיקה", היא אומרת, ומספרת איך בגיל 6 כבר יצאה עם אימה לריקודי עם וכיצד כשהייתה בת 7 הלכה יחד עם בת דודתה, אז בת 10, להופעה של שלום חנוך. "היום זה נראה לי הזוי שנתנו לנו ללכת לבד, אבל בזמנו זה כנראה היה לגיטימי", הסבירה. "עד היום אין סופ"ש שאני לא מאזינה בו ל'שבת עברית', גם כשאני בחו"ל".
בערב הפתיחה של התערוכה, כשחלק מהאמנים המצולמים בתמונות המוצגות בה הגיעו כדי לראות את עצמם על הקיר, בגודל טבעי כמעט, נסגר עוד מעגל. "המפגש עם האמנים בסטודיו, הרחק מהבמה ומאור הזרקורים, אפשר לי להתבונן בהם ממקום אחר", היא אומרת. "'תהילה' היא מחווה לאמנים שהמוזיקה שלהם מלווה את חיינו, וגם ניסיון לשמר רגע תרבותי משמעותי באמצעות צילום".
אם היית יכולה לבחור תמונה אחת בלבד שתייצג את הפרויקט כולו, באיזו היית בוחרת?
"אין חיה כזאת. הפורטרטים הם כמו הילדים שלי, אי אפשר לבחור ילד אחד שאוהבים יותר".
