"לא מוותרת על האהבה הזאת": האמנית שמציירת את ישראל שאחרי 7 באוקטובר
שרון קיפניס-חייט חוזרת ב"אל ארץ אהבתי", תערוכת היחיד שלה המוצגת במלון "ממילא" בירושלים, אל נופי ילדותה שבעוטף עזה, אל 18 שנות חייה בארצות הברית ואל השבר שנוצר אחרי הטבח בשבת השחורה. בריאיון לרשת 13, היא מספרת על הציורים הצבעוניים והאופטימיים שהיא מבקשת להיאחז בהם, ומסבירה איך הכאב והקרע בארץ נוכח בכל משיכת מכחול שלה: "הייתה תקופה ארוכה שהסתובבתי בעולם ואמרתי: 'אני זו לא אני'"
יש שמות של תערוכות שנשמעים כמו הצהרה אמנותית, ויש כאלה שנשמעים כמו וידוי. "אל ארץ אהבתי", תערוכת היחיד של האמנית שרון קיפניס-חייט, המוצגת במלון "ממילא" בירושלים, נושאת בתוכה משהו משניהם. דרך ציורים צבעוניים, נאיביים ומלאי טבע ונוף ישראלי, היא חוזרת אל מושב ישע שבו גדלה – אל השדות, הברושים, האשלים, הטרקטורים והאור של הנגב המערבי. אבל זהו גם המקום שבו זיכרון הילדות הפרטי שלה פוגש את הפצע הקולקטיבי של טבח 7 באוקטובר.
"התערוכה היא גוף עבודות שעוסק בארץ שלנו", היא מספרת בריאיון מיוחד לרשת 13. "מהיום הראשון שהתחלתי לצייר, אני עוסקת בזיכרונות, בנדודים שהיו בחיי, בחזרה לארץ ובאהבה שלי אליה. על כל זה מתלבשת התקופה של 7 באוקטובר, כי במקור אני מעוטף עזה. יש בתערוכה הרבה מוטיבים שקשורים למקום שבו גדלתי ולחוויה הפרטית שלי, שהיא גם חלק מהחוויה הקולקטיבית".
לצד נופי הארץ, מוצגות בתערוכה עבודות העוסקות בקשר הבין-דורי עם שלושת ילדיה, החיים כיום בארצות הברית. "אנחנו משפחה נודדת", היא אומרת בחיוך. "למרות הקושי שאני, כמו רבים, מרגישה בתקופה הזאת במדינה האהובה שלנו, הציורים מבטאים אופטימיות כלפי החיים היומיומיים כאן. אני אדם אופטימי ואפילו נאיבי, וזה בא לידי ביטוי בצבעים ובאופן שבו אני רואה".
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
קיפניס-חייט הגיעה לצייר בגיל 54, לאחר קריירות בתחומים אחרים. בצעירותה רצתה ללמוד אדריכלות, אך לא האמינה בעצמה מספיק, כהגדרתה, ובחרה בלימודי טכנולוגיית מזון בפקולטה לחקלאות. היא השתלבה בתעשייה והצליחה, אך תחושת הפער לא נעלמה. "תמיד היה בי משהו שאמר שאולי אני לא שייכת לכאן", היא מספרת. "יש גיל שבו אנחנו מנסים להיות אותנטיים יותר לעצמנו. תמיד נמשכתי לאמנות, אבל במשך שנים זה יצא דרך בישול, גינון, ביקורים בגלריות ובמוזיאונים. בתקופת מגפת הקורונה הייתי הרבה בבית, הייתי שחוקה מאוד בעבודה וגם עברתי משבר אישי. מצאתי את המורה שלי לציור, גיליתי שאני יכולה – והפכתי את זה לעבודה. היום אני מציירת במשרה מלאה".
לאורך השנים, השתתפה קיפניס-חייט בכ-15 תערוכות קבוצתיות. כיום היא לומדת לתואר שני באמנות יהודית במכון שכטר, ומגדירה את עצמה "אאוטסיידרית" בעולם האמנות, משום שלא למדה במסלולים המקובלים בבצלאל, בשנקר או בוויצו. "אני לא כל כך אוהבת את הבמה", היא מודה, "אבל גיליתי שאני אוהבת את הקבוצה הזאת של אמנים שנפגשים ומציגים יחד. בשלב מסוים הבנתי שאני צריכה תערוכת יחיד".
גדלת במושב ישע שבעוטף עזה. איזו תמונת ילדות חוזרת אלייך כשאת מציירת את האזור?
"הנופים, השטחים הפתוחים, השמים הבהירים והאור האחר. ברושים, אשלים, טרקטור, הבתים של הסוכנות. יש שם תחושה חזקה מאוד של תום. יש לי גם זיכרונות משני חברים שגדלתי איתם. היינו שלישייה במושב קטן והיינו מחוברים מאוד. אחד מהם, גיל אביטל ז"ל, נרצח ב-7 באוקטובר. ציירתי עבודה על השלישייה שהיינו, אבל היא לא מוצגת בתערוכה".
שישה מבני מושב ישע נרצחו במתקפת הטרור של חמאס בשבת השחורה. אימה של קיפניס-חייט, שהתאלמנה מבעלה שנה קודם לכן, הסתגרה לבדה בממ"ד במשך 48 שעות, בזמן שמחבלים הסתובבו באזור והידיעות הקשות החלו להגיע. למשפחה היו מעגלי פגיעה נוספים בבארי ובנתיב העשרה, וגם חברה קרובה בכפר עזה.
"קשה מאוד להסביר את זה. זה נרשם בגוף", אומרת קיפניס-חייט. "הייתה תקופה ארוכה שהסתובבתי בעולם ואמרתי: 'אני זו לא אני'. לא הכרתי את עצמי, לא בתפקוד ולא באופן שבו הגבתי לדברים. אמא שלי מדברת עד היום על העלבון. היא הייתה יומיים בממ"ד, ואז פינו אותם למלונות כמו פליטים, מלווים בצבא. הם נאלצו להתארגן מחדש בתוך רגע".
אחרי המתקפה, היא התקשתה לצייר: "כל הזמן שאלתי את עצמי: מה את צריכה לעשות כדי לחזור לציור, חוץ מלשרבט ולכתוב קצת רגשות? המורה שלי הציעה שאנסה מנדלות, משהו שבדרך כלל נתפס כפיוטי". כך נולדו ארבע מנדלות צבעוניות, שבתוכן מופיעים כלי לחימה, מחבלים ופצצות. היא עבדה עליהן שעות, אך בחרה שלא להציג אותן. "אלה עבודות קשות ולא אופייניות לי", היא מסבירה. "מרחוק הן נראות יפות וצבעוניות, אבל כשנכנסים לפרטים רואים מה יש בהן. העבודה עליהן הייתה סוג של ריפוי. כשסיימתי, הרגשתי שאני יכולה לחזור לצייר במבט של העיניים הטובות שלי".
העבודות בתערוכה פרחוניות ואסתטיות, כמעט מבקשות להחזיר את המבט אל "ארץ ישראל היפה". את חוששת שהבחירה ביופי תתפרש כבריחה?
"כן, יכול להיות. גם לשם התערוכה לקח לי זמן להתרגל. בהתחלה רצינו לקרוא לה 'חלקת האלוהים שלי'. הדבר שהכי קשה לי בתקופה הזאת הוא הקרע החברתי במדינה. אני באה מעוטף עזה, בתור ילדה הלכתי עם אבא שלי לרפיח ולעזה והיו לנו עובדים פלסטינים. הם בני אדם. גם מה שקרה ב-7 באוקטובר לא מראה בני אדם, וזה נורא מורכב. אני מאמינה באדם, בפיוס, בשיח ובתקשורת מקרבת".
היחסים שלה עם נופי הילדות השתנו מאז המתקפה הרצחנית. בשנה הראשונה, התקשתה לנסוע בכביש 232, שזכה לכינוי "כביש הדמים". כיום היא שוב נוסעת בו, גם ליד אתר מסיבת ה"נובה", אך מתארת תחושה גופנית שמתעוררת בכל מעבר. ובכל זאת, אהבתה למקום נותרה כשהייתה: "אני נפעמת בכל פעם מחדש. אני אוהבת מאוד את הנגב המערבי בחורף, את השדות הירוקים ואת הכלניות".
האהבה הזאת התחדדה גם בזכות 18 השנים שבהן חיה בארצות הברית. שלושת ילדיה נולדו שם, אך גדלו עם אמא שחלמה לחזור לישראל. הם בילו בארץ בקיצים ובחגים, חזרו כנערים בני 13, 15 ו-17, עברו מכינות, שירות צבאי וטיולים אחרי הצבא ובהמשך שבו בהדרגה לארצות הברית. "היו לי חיים טובים שם, אבל תמיד הייתי דג מחוץ למים", היא אומרת. "השתלבתי, עבדתי, היו לי בית, ילדים וחברים, אבל הרגשתי שלעולם אהיה זרה. כשחזרתי לארץ הייתי בהיי. כאן אין לי את תחושת הזרות הזאת. אני מחוברת לפה בנימי נשמתי – למרות הקושי, המלחמות והמצב בחברה הישראלית".
לדבריה, התערוכה מהווה בעקיפין גם מסר לילדיה. אחת מבנותיה עוסקת בקולנוע, ויצירותיה נוגעות בזהות החצויה שבין ישראליות לאמריקאיות. "כנראה יש דור של צעירים שנולדו שם ועברו לפה, סוג של יהודים נודדים. הם לא אני, כי אני נולדתי כאן. הם יעשו את המסע שלהם ויחיו במקום שבו יבחרו, אבל המסר שלי אליהם הוא שאני אוהבת את הארץ הזאת ושאני נשארת פה כרגע".
אם היית צריכה לבחור עבודה אחת בתערוכה שמספרת את הסיפור שלך, איזו עבודה היית בוחרת?
"'ביקב יונה'. יש בה הרבה אלמנטים מהמסע שלי כיהודייה נודדת: תעשיית המזון שממנה באתי, ההתרפקות על נופי הארץ וגם החיבור בין אוכל לתרבות. יש בה הומור וקריצה, ים ודברים ששאבתי מ'ספר התענוגות' של עמוס קינן. היא מזכירה לי את התחושה שבארץ אין זרות – אתה מרגיש מיד בנוח".
המעבר מנופי העוטף לוויטרינות של מלון "ממילא", בו מוצגת התערוכה, מעניק לציורים שכבה נוספת. קיפניס-חייט לא גדלה בירושלים, אך למדה להכיר ולאהוב אותה בשנים שבהן בנותיה למדו בעיר. "העבודות בוויטרינות נראות קצת כמו תכשיטים", היא מסבירה. "הצבעים עזים, אבל גם רכים. ירושלים היא כלילת היופי מבחינתי, וזה מקום מיוחד מאוד להציג בו את תערוכת היחיד הראשונה שלי".
דווקא בתקופה שבה המילים "אל ארץ אהבתי" עשויות להישמע כואבות או כמעט בלתי אפשריות, קיפניס-חייט מתעקשת עליהן. "אולי זה הדמיון שלי, אולי פנטזיה שנוכל לתקן ולשקם", היא אומרת. "אני באמת מאמינה שבסוף הטוב מתגבר על הרע. אני צריכה את השייכות, ויש פה אנשים נהדרים בכל צבעי הפוליטיקה והדתות. אני אוהבת את המדינה הזאת, אני לא מוותרת על האהבה הזאת כרגע".
התערוכה "אל ארץ אהבתי" מוצגת בימים אלו במלון "ממילא" בירושלים
