"הכי מרגש היה כשפתאום הבנתי שגם בצילום אני מספרת סיפורים"

אך אם תשאלו אותה, נדמה שהעיקר הוא לא שיר, מחזה או תוכנית, אלא הרצון לספר סיפור. מאז 2019, הרצון הזה מתבטא גם בעולם אחר לחלוטין משהכירה - צילום. "כל פעם נפל לי האסימון, היו לי המון תובנות לאורך הדרך", היא אומרת בריאיון לרשת 13, "הדבר הראשון והכי מרגש היה כשפתאום הבנתי שגם בצילום אני מספרת סיפורים, כי מה שמעניין אותי בתמונה זה הסיפור. כלומר, התחלתי בסיפורים במילים ועברתי אמנם למדיום אחר, אבל נשארתי מספרת סיפורים".

התכנסנו כדי לשוחח על אהבה חדשה יחסית שלך - צילום. את זוכרת מה הניע אותך להתחיל בתחום, והאם את מסתכלת על הענף הזה אחרת כיום?
"זה תהליך של התפתחות. אף פעם לא הייתה לי תשוקה מיוחדת לצילום, צילמתי כמובן בטלפון, אבל כמו שכולם מצלמים. יום אחד ידיד טוב שלי, צלם חובב, אמר לי שהוא רוצה להוציא ספר עם התמונות שלו, לצד טקסטים ושירים, והוא רוצה שנעשה את ביחד. זו הייתה חוויה נהדרת, וכשזה הסתיים, פתאום אמרתי לעצמי: 'מעניין מה הצילום יעשה לי'. זו הייתה באמת מין מחשבה, בלי הצדקה מיוחדת או סקרנות עצומה - שזה קצת לא אופייני לי, כי אני בדרך כלל עטה על דברים פתאום באופן אימפולסיבי, 'עכשיו אני רוצה את זה, עכשיו זה מסקרן אותי'. כאן, פשוט ביקשתי לבדוק מה זה יעשה לי. קניתי מצלמה ונרשמתי לסדנת צילום למתחילים של יואל שתרוג הנהדר (מי שהיה לעורך הצילום של המגזין "מסע אחר" - ד"ע), הוצאתי את המצלמה מהנרתיק בידיים רועדות, ושם למדתי ממש את הכללים הטכניים של העניין. את כל היתר עשיתי בעצמי, כי אני מאוד אוהבת ללמוד לבד. במהרה נדבקתי בחיידק".

אותה האהבה לסדרות צילום, ואלו שמדברות על סיפורים - לפעמים גדולים יותר מאנשים בודדים, מככבת גם בספרה החדש. "כי גרים הייתם" מציג פרויקט אותו התחילה כבר לפני כ-7 שנים, המציג משפחות מהגרים מאריתראה באירועי חתונה ושמחות בפארק הלאומי ברמת גן, עירה המאמצת של הסופרת בת ה-82, כבר מילדות.

עוד אמרה: "זאת הייתה חידה - מי אלו האנשים האלו, מה הם עושים פה, ולאט-לאט פתרתי אותה. התברר לי שזה איזשהו אירוע חתונה - או לקראתה - שהם מקיימים בפארק, והם מזמינים את כל החברים והמשפחה, וכולם מתלבשים נורא יפה. הגברים לבושים בסגנון מערבי יותר, והנשים לבושות באופן מסורתי. שמעתי אותם מדברים עברית, ומלא ילדים סביבם - הבנתי שיש שם המון נשמה, פשוט בני אדם. זה מה שמשך לי את הלב, ומשם אני מצלמת - מהנשמה. המשכתי את הפרויקט הזה די לאורך זמן: מדי מוצאי שבת הייתי קופצת לפארק לראות אם יש חתונה, ולרוב היה. כשהייתה, אז פשוט צילמתי וצילמתי וצילמתי, וכשלא הייתה אז ישבתי קצת על הספסל וחזרתי הביתה".

"היה מפגש מדהים - כמו או אפילו יותר ממפגש בבית ספר מן השורה - ומה שהיה הכי מיוחד ומפתיע בכך זה שהם הופיעו בפניי עם כמה מהשירים שלי. אחד השירים היה 'ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת'", היא מוסיפה, "אמרתי: אם אלו לא ישראלים, אז מה זה ישראלי?'. קאט מהיר ל-2019, כשצילמתי את הקבוצה הזו בפארק, פתאום נפל לי האסימון שייתכן מאוד שאותם ילדים שפגשתי ב'ביאליק רוגוזין' נמצאים פה עכשיו כאנשים צעירים, ואולי אפילו צילמתי אותם מבלי שהם יידעו ומבלי שאני ידעתי. אלו שני קצוות המפגש עם הקהילה הנהדרת הזאת".

האנקדוטה הזו, טוענת בן-דור, מתחברת למה שתרצה שיקחו קוראי הספר מיצירתה. "רציתי להטיל זרקור על הקהילה הזאת שיש עליה הרבה סטיגמות ושהיא בדרך כלל נתפסת באור שלילי", היא אומרת, "דווקא בצילומים שמתי דגש על הפן האנושי - על אנשים שפשוט רוצים לחיות, פשוט רוצים להתחתן, בדיוק כמונו. זה נשמע טיפה גזעני להגיד 'בדיוק כמונו', אבל ככה גם הסטיגמה הזאת אצלי נשברה, באמצעות המפגש הקרוב שלי איתם. זה לא איזשהו דבר שהייתי מודעת אליו, אבל בפועל הייתי מופתעת ממה שהתגלה מולי. חיפשתי בכל התמונות את הרגש, ואני מקווה שהצלחתי".

האם במרחק השנים את מסתכלת על היצירות המפורסמות שלך אחרת? האם נוסף להן נדבך חדש?
"כל תקופה היא מזוודה, והדברים ארוזים בה והם בסדר גמור. מה שעשיתי פעם אני לא עושה באותו אופן היום, אבל אני אסירת תודה. אני אומרת לעצמי, 'איזה מזל שכתבתי אז את השיר הזה והזה, כי היום לא הייתי כותבת אותו'".