האמנית הזו איבדה את בנה במהלך שירותו הצבאי - ויצרה בעקבותיו יצירה מטלטלת

לפעמים, שם של תערוכה מצליח לפתוח כבר בכניסה את הדלת אל העולם שהיא מבקשת לברוא. "ד' אמות" של יעל סרלין אינה מתייחסת רק למרחב האישי של האמנית, אלא מציבה בפני הצופה אתגר: לצאת לרגע מהמקום המוכר והבטוח שלו, ולהתקרב אל מרחב חיים אחר – מרחב שנוצר מתוך כאב, זיכרון ואובדן.

כבר בשם התערוכה, נמצא המהלך המרכזי שלה. ד' אמות הן המרחב הפרטי של האדם, אך אצל סרלין הן הופכות להזמנה לצופה לעזוב לרגע את ד' האמות שלו, ולהיכנס אל ד' האמות שלה. לא להתבונן מרחוק, אלא להסכים לפגוש כאב אישי שהופך בהדרגה לסיפור אנושי רחב יותר.

במציאות הישראלית שבה האובדן הפך לחלק בלתי נפרד מהחיים, קיימת סכנה של התרגלות. שמות מתחלפים, תמונות חולפות, וסיפורים אישיים הופכים לעוד חלק מרצף חדשותי בלתי נגמר. דווקא מול השחיקה הזו, מציבה סרלין תערוכה שאינה מאפשרת להישאר אדישים. היא אינה מבקשת רחמים ואינה מציעה נחמה פשוטה, אלא דורשת מאיתנו לעצור ולהביט.

האיפוק ככוח

סרלין מחברת בין הזיכרון האישי ובין זיכרון יהודי רחב יותר. לאורך שנים היא אספה דימויים וחפצי יודאיקה מארכיונים של קהילות יהודיות שאינן קיימות עוד. באמצעות פירוק, הרכבה והעברה למרחב חדש, היא מעניקה להם נוכחות מחודשת. הם אינם רק שרידים מן העבר, אלא נושאים שאלות על אובדן, המשכיות והיכולת ליצור מתוך שבר.

קולה המושתק של שרה

ואולם, המהלך העמוק ביותר בתערוכה מתרחש דרך דמות שכמעט ואינה נשמעת בסיפור המקראי – שרה אמנו. סיפור עקדת יצחק הוא אחד הסיפורים המכוננים במסורת היהודית. במשך דורות הוא נקרא בעיקר דרך עיניו של אברהם כסיפור של אמונה, ניסיון והקרבה, אך שרה, האם, כמעט ואינה נוכחת דווקא ברגע הדרמטי ביותר בחייה. המקרא אינו מביא את תגובתה ואינו מעניק לה קול מול ההחלטה על גורלו של בנה.

אל תוך השתיקה הזו נכנסת האמנות. סרלין אינה מבקשת לשנות את הסיפור המקראי, אלא להאיר את מה שנשאר מחוצה לו. היא מזמינה אותנו להביט בעקדה לא רק דרך האב המקריב, אלא דרך האם שנשארת עם הפחד, הכאב והחסר. דרך עיניה של מי שאינה מחזיקה בסכין, אך נושאת את משקל האירוע כולו.

הקרבה מסוג אחר

המפגש בין דמותה של שרה ובין סיפורה האישי של סרלין מעניק לתערוכה את עוצמתה. אם שאיבדה את בנה במלחמה פוגשת את דמותה של אם מקראית שלא קיבלה קול ברגע הגורלי בחייה. החיבור הזה פותח שאלה רחבה על המקום שאנו מעניקים לקולן של אימהות בתוך סיפורי גבורה, הקרבה ואובדן.

התערוכה אינה מבקשת רק לספר על כאבה של יעל סרלין, אלא לבחון את היכולת שלנו להביט בכאב שאינו שלנו. היא שוברת את המרחק שבין הצופה ובין האחר, ומבקשת מאיתנו להיות נוכחים. כאשר יוצאים מן התערוכה, חוזרים אל ד' האמות שלנו – אך משהו בהן השתנה. משום שלרגע אחד נדרשנו לעזוב אותן, להיכנס אל ד' האמות של יעל סרלין, ולראות דרכן לא רק את סיפורה האישי, אלא גם את השאלות שאנו כחברה מעדיפים לעיתים שלא לשאול.

התערוכה מוצגת עד 8 באוקטובר במתחם סדנאות האמנים, האומן 26, ירושלים