האמנית שמזמינה אנשים לזיכרון הכי כואב שלה עם אביה: "זה כואב ומרפא"

נגה אור-ים נולדה באשרם. כשהיא מספרת את זה לאנשים, היא יודעת שאנשים בדרך כלל יהיו מופתעים מכך. "זה כאילו אמרתי שנולדתי במפעל לשוקולד, וזה די רחוק מהחוויה שלי", היא מספרת.

המיצב הוא מבנה אוהל שאליו נכנסים, שוכבים ומאזינים לשיחות בין אור-ים ואביה. 150 שעות הקלטות, שהפכו ל-650 מילים וגושי שתיקה. "התגעגעתי לאבא שלי, ורציתי להיפגש בתוך הזמן שנשאר", היא מסבירה את הגרעין הפשוט שעומד במרכז היצירה בריאיון מיוחד לרשת 13 לרגל הצגת התערוכה. הזמן שהיא מדברת עליו הוא לא מטאפורה: אביה נמצא בעשור התשיעי לחייו, ואותן הקלטות – שנעשו בריטריטים של כמה ימים, מהמדיטציה שבבוקר ועד שהוא נרדם – הפכו את המפגש ביניהם לא רק ליצירה, אלא גם למעין פרידה. "ככל שהוא מזדקן, השיחות נטענות יותר ויותר בשאלת הסוף. לו יש תשובות – תפיסת עולמו רואה במוות תחנה בדרך הנשמה, לא סוף מוחלט", הסבירה. "בתוך התקופות שהקלטנו, הרגשתי שאנחנו כל הזמן מחליפים תפקידים: בחלקים הוא מורה ואני תלמידה, ולפעמים הוא שוב אבא שלי ואני הבת שלו. חלק מהתהליך עבורי היה לנסות למפות את המעברים האלה, ולהבין אם ואיך אפשר להיפגש בתוך התנועה הזו".

אל הפרויקט הגיעה אור-ים מתוך ביוגרפיה שנעה בין עולמות. לימודים בסמינר הקיבוצים, שם הקימה עם חבריה קולקטיב קווירי פמיניסטי, תואר שני בבצלאל, ובאמצע – נסיעה למנזר בתאילנד ולימודים אצל המורה טיך נאת האן, לוחם השלום הווייטנאמי שהביא את המיינדפולנס למערב. "מצאתי ספר שלו אצל אבי אחרי 7 באוקטובר. הכותרת שלו, 'השלום הוא בכל צעד', תפסה אותי", הוסיפה.

כשהיא החלה לערוך את ההקלטות, היא הבינה מהר מאוד שהיא צריכה לחזור ולהקליט חומרים חדשים. "מתוך תחושה שהיצירה מתרחשת קודם כל במפגש בינינו. זה משהו שנוצר בזמן שאנחנו נפגשים, ויש שם עוד משהו שצריך לקרות. אולי גם פשוט התגעגעתי לאבא שלי", היא אומרת.

יום לאחר שהחלטת לחזור אליו, הוא אושפז בבית חולים. איך הרגשת באותו רגע?
"זה היה מטלטל מאוד, אבל גם קריאת השכמה - לעשות עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי. מאז, הרבה מהחומרים שנשרו היו קשורים לשיח על העבר - לצורך להתעמת, להסביר, לומר מה היה. מה שנכנס בסופו של דבר הוא ההווה של הזקנה, על הצדדים הפחות נעימים שלה, אבל גם על הצדדים היפים והמרגשים ביותר שלה".

היא מצטטת את דברי אביה מההקלטות האחרונות, כשהליכותיו כבר קצרות ונשארות קרוב לבית: "לאט-לאט אתה מתרגל למין מינימליזם כזה. למצות את מה שיש, את מה שאתה יכול להגיע אליו, כמו קרן של אור שמש שנוחתת על עלה. כשמשהו אחד הולך, אין חלל ריק. משהו אחר בא במקומו", הוא נשמע אומר, והיא עצמה - כבר מתכוננת לצורך להיפרד. "אבא שלי נוכח מאוד בהווה. לפעמים זה בלתי נסבל, ולפעמים זה משיב נפש", היא מסכמת. "בסופו של דבר, לכולנו יש מערכת יחסים עם ההורים שלנו - חיים או מתים. אני פוגשת קצוות של סיפורים ואנשים שיוצאים בעיניים דומעות כי הם נזכרים במערכות היחסים שלהם, בפרידות שקרו או שלא, ביופי של ארעיות ושבריריות החיים, שכרוכה בפחד מזה שהכול זמני. אלו נושאים ששווה לתת עליהם את הדעת, ובעיקר את הלב".