"חוויתי את תעשיית המשחק והפרסום כמשהו מחבק, אבל גם כדבר שיכול לבלוע לך את הנפש"
בשנות ה-90, טינקר שיראי - הלא היא טינקרבל - הייתה "איט גירל" של ממש בלב הסצנה התל אביבית, כשכיכבה בסדרות כמו "פלורנטין" ו"מרחב ירקון". לפני 17 שנה החליטה לשים הכול מאחור, ולפנות ליצירה דווקא בערבה המרוחקת. בשישי הקרוב היא תחזור לתערוכת יחיד אינטימית במוזיאון פתח תקוה לאמנות שמפרקת את אותו דימוי נוצץ שדבק בה, ולפני כן שוחחנו איתה על פרסום, תיעוד עצמי והחשיבות שבאמנות חופשית - דווקא עכשיו
"עולם האמנות הוא עולם פורה, אבל נדמה שיש כוחות פיננסיים ששולטים בו - כך היה ברוב התקופות", אומרת בריאיון לרשת 13 טינקר שיראי, הלא היא השחקנית והאמנית טינקרבל (או רווית רוזן, שם נעוריה), כשהיא נשאלת על טיפוח קריירת האמנות שלה לאורך השנים לצד היותה שחקנית מבוקשת ו"איט גירל" של ממש (אולי מהמשמעותיות שישראל ראתה בימיה).
"יש פה הרבה אנשים עם זיקה ואהבה אמיתית לאמנות ויצירה, אבל בסוף כולם צריכים להתפרנס", היא מוסיפה, "אם מדינת אויב תציע למישהו הצעה שהוא אינו יכול לסרב לה, רוב רובם של האנשים ייענו בחיוב ולא יעמדו בפיצוי של כסף וכוח. זה צובע את האמנות בצבע שטוח יותר ממה שהיה בעבר, אפילו שיש לנו המון אפשרויות. אני מרגישה שאומנות פלסטית, קולנוע ומוזיקה אלו צרכים בסיסיים וכל מי שיש בידו כוח לתת הזדמנות אמיתית ליוצרים מעמיקים הוא בעל זכות גדולה".
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
למרות שהאמנות מלווה אותה בצורות שונות כבר יותר מ-30 שנה, נדמה ששיראי מנסה להסביר מדוע צד ותיק זה באישיותה זוכה רק כעת לכבוד המגיע לו. אחרי הכול, בימים אלו ממש היא משיקה תערוכת יחיד חשופה למדי, "I'm Not Fine Art", במוזיאון פתח תקוה לאמנות. התערוכה חזרה לפעול לאחר הפסקת האש מול איראן, וביום שישי הקרוב יתקיים במוזיאון אירוע חגיגי שיכלול את הקרנת "Stop Making Sense", סרט הקונצרט האלמותי של להקת טוקינג הדס מ-1984, לצד שיחה כנה בין שיראי ואוצרת התערוכה דניאל צדקה-כהן.
לצד יצירות אמנות שונות שלה (כולל קנבס ארוך, עמוס דימויים צבעוניים אך טורדי מחשבה) התלויות בחלל התערוכה (שתינעל ב-16 במאי), המיצג המרכזי ב-"I'm Not Fine Art" הוא וידיאו-ארט ארוך ומהורהר המכיל תיעוד עצמי של שיראי, אי שם בשנות ה-90, מתנדנדת על נדנדה בלב תל אביב. התיעוד שנחשף אל מול עיניהם של המבקרים מציג אישה אחרת לחלוטין מזו ששמה מתנוסס על התערוכה - צעירה, כמעט ילדותית, תמימה, "אובייקט" שמשך את תשומת ליבם של כל המי והמי באותה התקופה, כשתל אביב הייתה לאי אורבני ומלא שיק בישראל מעורערת.
אלו ליהקו אותה לתפקידים בסדרות להיט כמו "מרחב ירקון", "הפוך", "זינזאנה" וכמובן "פלורנטין", לצד סרטים בולטים כדוגמת "משהו טוטאלי" של גור בנטביץ' ו"ההסדר" של יוסף סידר, עליו זכתה בשנת 2000 בפרס אופיר לשחקנית הראשית הטובה ביותר. במקביל, עסקה באופן מזדמן בציור, כשיצירותיה עיטרו בין היתר את שערי "עכבר העיר", הוצגו בתערוכות ונכללו בחוברות קומיקס של האמן המנוח דודו גבע ז"ל.
מאיפה החל הרעיון לחזור בתערוכה לדימוי שלך אי אז בשנות ה-90?
"כל רעיון לתערוכה הוא אינטואיטיבי וקשור לקודמיו. התערוכה הראשונה שלי בערבה נקראה 'תורפות', ועסקה בנקודות חולשה שהן למעשה נקודות חוזקה. אימצתי את המבט הזה כדרך חיים, ואני משתדלת להתחזק מהחולשות, ולא להוריד את הסביבה ואת עצמי. התערוכה הזו הובילה לתערוכה השנייה בגלריית 'הלובי' בתל אביב שנקראה 'הביתה', בה הצגתי רישומים כחולים לצד מיצג שבו הקהל הופך למציץ. התערוכה כולה עסקה בבית כמרחב לא מוגן - הייתה בו מוזיקה ותחושת אסון".
"לצערי, ב-7 באוקטובר נקטעה התערוכה - מה שעניין את כולנו זה שלומם של מי שנפגע או רץ להילחם, אך לשמחתי דניאל (צדקה-כהן, ד"ע) האוצרת הספיקה לחוות אותה ופנתה אליי במייל", הוסיפה. "בביקור בסטודיו הראיתי לה את הווידאו מהתערוכה הנוכחית - שבעיני רוחי אפילו ראיתי אותו מוצג בפסטיבל קאן".
עוד האמנית: "הייתי שחקנית ולא מודעת לכך שאני יוצרת אמנות. יש לי 180 קלטות כאלו, והן צולמו הרבה לפני 'מחוברים' ותוכניות הריאליטי. הווידאו הספציפי שמופיע בתערוכה קרוב מאוד לליבי. הוא חושף עצב, פגיעות וחופש גדול מאוד בתקופה בה הייתי חופשייה בתוך הבדידות, ובמקביל חגגתי את היופי והנעורים וההתנסות בחיים. מוטיב הנדנדה קיים בתוכי כיצירה לשם היצירה, ולא לשם הכרה או קריירה - היא כמו חיה שהולכת ונכחדת מעולמנו".
אולי זו הסיבה מדוע החליטה לשים את אותה הכרה חונקת מאחוריה לפני 17 שנה, ופנתה לסטודיו שלה ביישוב צוקים שבערבה, בו היא מתגוררת עם בעלה, המפיק אייל שיראי, שעימו גם ייסדה בשנת 2012 את פסטיבל הסרטים הבינלאומי בערבה.
האם התקופה המתבודדת יותר בערבה גרמה לך להסתכל על תעשיית המשחק והפרסום באופן אחר?
"היא נתנה לי זמן להביט על התלות שיש לנו בתעשיות. על מנת להרגיש חלק ממנגנון או תעשייה, אנחנו מוכנים לוותר על המון. בפועל, אנחנו יכולים ליצור המון דווקא כשאנחנו לא חלק מתעשייה, אלא רק מבקרים בה. אייל הוא יזם יצירתי מאוד, והוא מזכיר לי כל הזמן שלהיות חלק מתעשייה באופן חלקי זו למעשה מעלה. אני חוויתי את תעשיית המשחק והפרסום כמשהו מחבק, אבל גם כדבר שיכול לבלוע לך את הנפש. אזרתי אומץ לערוך ניסוי ולהתבונן כיצד אני מרגישה בלעדיו. זו הייתה מעין גמילה".
נעת בין הרבה ענפי אמנויות ושלל תעשיות. האם עדיין יש דברים שאת מרגישה שלא הספקת לעשות ושאת רוצה להגשים אותם?
"לנדוד בין תחומי האמנות זה בדם שלי, בעורקיי זורמים אהבה וחיים. לגבי דבר שהייתי רוצה לעשות - מוזיקה היא הדבר שאני הכי אוהבת בעולם, אבל לשיר אני מתביישת ולנגן אני לא יודעת, לכן אני מאזינה לה ורוקדת כל הזמן. הייתי רוצה גם שהטיפשות של המין האנושי תיכחד והמלחמות המטופשות ייעלמו, ואולי גם שכל אחד מאיתנו יחשוב איך לתת לשני ולא יחשוב איך להצליח לקחת. הלוואי".